אחרי עוד גיזום אכזרי בסעיף ההתיישבות היהודית, לפני שלושה שבועות, תהה השר יריב לוין בינו לבין עצמו אם לא עדיף כבר לגנוז את חוק הלאום. מיוזמת החקיקה השאפתנית שקידם כמעט במו ידיו נותרה, לכאורה, רק הצהרה סמלית עם הכותרת "חוק יסוד" מעליה. בסוף הוא החליט שטוב מעט מלא כלום.
הדיון הגועש בואכה היסטרי שמתנהל מאז מוכיח שלוין עשה בשכל. בפריימריס הקרובים הוא יזכיר לכולם, יחד עם אבי דיכטר, של מי הייתה היוזמה. ימנים רבים שהחמיצו פנים ליוזמת החקיקה השתכנעו שאם השמאל מתנגד לה כל כך, סימן שבכל זאת יש בה משהו. ברור לכולם שהדרוזים הם רק תירוץ.
הקהילה הפופולרית ביותר בישראל, הסמל של דו־קיום, ציונות ושוויון, לא קיבלה מעולם, במצטבר, זמן שידור כמו בשבועיים האחרונים. שלשום בערב, כשנראה שהנהגת העדה עומדת לקבל את הצעת הפשרה של ראש הממשלה, הפציר בה פורום הרמטכ"לים לשעבר לסרב. אחרי ששירתו שנים בצה"ל, עכשיו הדרוזים מגויסים גם לפוליטיקה.
הסקרים מעידים שחוק הלאום יהיה נכס גדול בבחירות הקרובות. החלוקה האוטומטית ימין־שמאל (למעט החריג הדרוזי, עדה שמצביעה ברובה לימין) משתקפת בחדות בפילוח לפי מפלגות. המחנה הלאומי תומך בהתלהבות, השמאל מתנגד בתוקף, המרכז חצוי. הווליום הנמוך שבו הביע יו"ר יש עתיד יאיר לפיד את דעתו יכול להיות מוסבר, בין השאר, בעובדה שמצביעיו נחלקים כמעט שווה בשווה בין המחנות. זו הזדמנות פז לנתניהו: נושא לאומי עם רוב יהודי מוצק, שבו תומכים גם מחצית מתומכי יריבו העיקרי, ומולו כל השמאל. מה רע?
מנושא מנומנם, כמעט סמינר חוקתי, הפך חוק הלאום לחומר שממנו עשויים קמפיינים: דגל, ירושלים, עברית, שמאל־ימין, כן־ביבי־לא־ביבי. אבל כדי לעשות זאת, נתניהו חייב לפתור את הסוגיה הדרוזית. רצף הפגישות עם בכירי העדה – שלוש בתוך שבוע – מעיד שהוא מבין זאת. חברי הכנסת הדרוזים יכולים לקבל עכשיו כמעט כל מה שירצו, עד חצי המלכות. לפי דבריהם, נראה שהם מבינים זאת היטב.
