רבות עוד ידובר על המחדל הביטחוני ברמת המודיעין האסטרטגי והמצבי, וברמת ההגנה האקטיבית והפסיבית, אך עוד יהיה זמן לוועדות, תחקירים, חקירות, דיונים ופיטורים. בשלב זה, לאחר שישראל הכריזה על מצב מלחמה (לראשונה מאז מלחמתה עצמאות), הדיון צריך להתמקד אך ורק בדבר אחד – בשאלת המדיניות והאסטרטגיה שיובילו לניצחון מכריע על האויב.
כבר עתה נראה כי בעקבות האסון הביטחוני הגדול ביותר שפקד את מדינת ישראל אי פעם, התפיסה המדינית השתנתה, גם אם בלית ברירה. בשני העשורים האחרונים התייחסו ממשלות ישראל אל חמאס כאל שלטון לגיטימי ברצועת עזה, שניתן "לאלף" אותו ולהתנהל מולו ברציונליות ובאמצעים דיפלומטיים וכלכליים.
הניסיון לשמן את המנגנון השלטוני של חמאס באמצעות שלמונים מקטאר, העברת דלקים, אספקת החשמל והמים, הכנסת עשרות אלפי פועלים עזתים לשטח ישראל, והגברת המסחר בין ישראל לעזה – כל אלו נעשו במטרה לפייס את שלטון החמאס בעזה, ולהטיל עליו מחויבות ואחריות אזרחית וחברתית, מתוך חשיבה כי בראש מעיניו עומדים אזרחי עזה ואף שרידותו השלטונית של ארגון הטרור.
הקונספציה הזו התבררה כשגויה וכשלה כישלון חרוץ ומהדהד – ולא רק בגלל מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר. במשך שני העשורים האחרונים התמודדה ישראל מול חמאס והג'יהאד האסלאמי (בין היתר) בסדרה של מבצעים וסבבים הצבאיים תכופים. זאת חרף כל ההקלות, ההטבות, והניסיונות לדיפלומטיה בין הצדדים המעורבים. הכתובת הייתה מרוחה בדם על הקיר, וקברניטי המדינה, כולל בכירי צה"ל, התעלמו, מכיוון שחשבו כי ניתן להפוך את הזאב לכבש תמים שניתן לחיות לצדו.
בעקבות הכרזת המלחמה של ממשלת ישראל, וברוח התבטאויותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון, נראה כי תמה אסטרטגיית ההרתעה הישראלית הכושלת של העשורים האחרונים. שינוי המדיניות, גם אם בלית ברירה, מאפשר לישראל כעת הזדמנות לפתור את בעיית רצועת עזה באופן הכי פחות גרוע – לעבור מהרתעה, להכרעה, ולהשמיד את חמאס וארגוני הטרור. במילים אחרות, לצאת למלחמה עזה הראשונה, אך גם האחרונה.
במציאות הנוכחית, ולאחר שחיל האוויר יסיים לרכך את שטח רצועת עזה, ישראל חייבת להורות על כניסה קרקעית לרצועת עזה. עליה לחלק אותה למחוזות ולשכונות, ולטהר אותה צעד אחר צעד באמצעות כוחות יבשה וחיל רגלים שיעברו מבית לבית.
משימה זו צפויה להיות מורכבת ומאתגרת ביותר, ואזרחי ישראל צריכים להבין כי תוצאותיה עלולות להוביל לעשרות רבות ואף למאות חיילים הרוגים בקרב. אחת הסיבות שבעטיין ישראל לא עשתה זאת עד עתה, היא בדיוק אותם החששות והרגישויות לחיי חיילי צה"ל, שכן עזה מהווה מלכודת מוות לנכנס אליה. חמאס ויתר ארגוני הטרור התכוננו ליום הזה היטב, באמצעות רשתות בונקרים ומנהרות, מיקוש שטחים, מארבים, הסתתרות והתחפרות של מחבלים בסביבה האזרחית הצפופה, ועוד. אך ישראל נמצאת היום במציאות אחרת לגמרי. מתקפת 7 באוקטובר שינתה לחלוטין את הכללים, ומחייבת את ישראל וצה"ל להחלטות קשות. עד כמה שהסיכון רב וגדול לחיי לוחמי צה"ל, לא ניתן עוד להתחמק מהצורך להכריע את חמאס ולכבוש את רצועת עזה לטובת הדורות הבאים, ועל מנת למנוע כל אפשרות להישנות אסון דומה בעתיד.
אסור שישראל תגביל את תגובתה ברצועת עזה גם בכל הקשור לכ-130 השבויים שנמצאים בידי חמאס. בזמן שכוחות צה"ל מתכנסים ונערכים לפלישה קרקעית לרצועת עזה, על ישראל לנסות ולהגיע לעסקת בזק של החלפת שבויים, בראש ובראשונה בכל האמור לשבויים האזרחים שנמצאים בעזה. שכן, עסקת חילופי אזרחים, קל וחומר קשישים, נשים וילדים, הינה אתגר מורכב ומסובך פחות מאשר עסקה המעורבת שבויים חיילים חיים או מתים.
אך גם אם ישראל לא תצליח במשימה בטווח הזמן המיידי, עליה להורות על כניסת הצבא לרצועת עזה ועל כיבושה – מתוך תקווה שכוחות מיוחדים יוכלו להגיע לאותם שבויים ולהציל כמה שיותר מהם.
כיבוש עזה והכרעת חמאס ויתר ארגוני הטרור צפויה להיות קשה, מורכבת, ארוכה וכואבת. עם ישראל חייב להיות מוכן למציאות זו, ולגייס כוחות נפשיים תוך חיזוק החוסן הלאומי שלו למען המטרה העליונה – שמירה על מדינת ישראל והבטחת ביטחון אזרחיה לדורות קדימה.
ישראל חייבת לנצל את המערכה היבשתית ברצועת עזה לצמצום האוכלוסייה הפלסטינית בשטח מרצון. קרי, עוד לפני הכניסה היבשתית לעזה, ועוד לפני העמקת והגברת עוצמת האש האווירית בעזה, על ישראל לאפשר לכמה שיותר תושבים עזתים לצאת מרצועת עזה למצרים, ולא לאפשר לאף אחד לחזור בעתיד. יש להכווין ולעודד הוצאת מאות אלפי עזתים משטח הרצועה. פעולה זו תקל באפן משמעותי על ישראל לשלוט ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה.
דגש חשוב נוסף לאחר הכיבוש, הוא להקים אזור חיץ נרחב של מספר קילומטרים בין האוכלוסייה הפלסטינית שתישאר ברצועת עזה, לבין שטח ישראל. במקביל, על ישראל להורות על הקמת בזק של יישובים ישראליים בשטחים רבים הנכבשים על ידיה ואשר קרובים לגבול הנוכחי.
יותר מהרוגים של פעילי טרור ובכירי הנהגה, יותר מאשר הרס בניינים ותשתיות, יותר מאשר לכידת שבויים – האויב האסלאמי הקיצוני יוכה וייפול אפיים כאשר על חורבות שטחו יוקמו יישובים ישראליים. זה יהיה ניצחון הישראלי האמיתי, המשמעותי והמרתיע ביותר.
מערכה יבשתית ועוצמתית ברצועת עזה, לרבות כיבוש שטחים והקמת יישובים ישראליים חדשים, והוצאה מרצון של מאות אלפי פלסטינים למצרים ללא אפשרות חזרה – תחזק באופן משמעותי את ההרתעה הישראלית ותקרין על פני אזור המזרח התיכון כולו.
ישראל צריכה להיערך לאפשרות של פריצת מלחמה רב זירתית מהרגע של כניסת כוחות קרקע לרצועת עזה. עם זאת, עוצמת האש הישראלית, נכונות ההקרבה של חיילי צה"ל ומערכת הביטחון בעזה, ותדמית "בעל הבית השתגע" – יש בהם דווקא כדי להרתיע ולצמצם באופן משמעותי את נכונות חיזבאללה להיכנס למערכה רב זירתית. ככל שישראל תגיב בעוצמת אש גדולה יותר נגד חמאס, כך בחיזבאללה יחשבו פעמיים אם להתערב, קל וחומר כאשר ארצות הברית שולחת את כוחותיה הקטלניים והעוצמתיים ביותר לאזור, תוך מתן גיבוי פומבי וחד משמעי לישראל, עם איומים אמריקניים כלפי אויבי ישראל שחושבים להצטרף למערכה.
מדינת ישראל ועם ישראל עוברים ימים קשים מנשוא, שספק אם מישהו יכול היה לחזות או לדמיין. אין זה הזמן לעסוק בהלקאה עצמית ואפילו לא באבל לאומי. זה הזמן לקום מהקרשים, לשנס מותניים, להתאחד כעם וכממשלה, לגלות חוסן נפשי ולאומי, ולהתמקד במלחמה על הבית למען הדורות הבאים. המסע עוד ארוך, ונכונו לנו שעות קשות. אבל בפני מדינת ישראל עומדת הזדמנות יקרה מפז לשנות את המזרח התיכון ואת מפת האיומים נגדה, ולהרתיע את אויביה עשורים קדימה. אסור לפספס את ההזדמנות הזו.
