אז שוב יצא לי לכתוב באיחור של יום.
יום שלישי ללחימה, יום שלישי בשבוע.
אתמול לא כל כך יצא לשבת ולכתוב כי עברנו מהבסיס לשטחי כינוס, ומשטחי הכינוס לאימונים, ומשפ לנגמשי"ם ולעניינים. ולא רק לא מצאתי זמן לכתוב, תוך כדי הייתי צריך לצערי לעלות בזום להלוויה של חבר טוב.
מעמסה רגשית כזה.. כמו שכתבתי כבר, אני די מנותק רגשית.
היום סוף סוף אישרו לי ללכת לבקר את אבא בהלל יפה. אז עכשיו אני יוצא מהבבסיס לשם, ויש משהו שאני חייב לשתף אתכם.
קוראים יקרים,
כשבאתי לפה ביום הראשון, כשלקחתי את האוטו ויצאתי משדרות הנצורה לכיוון הבסיס בדרום הארץ (שאני לא אכתוב איפה הוא), כל הדרך הייתה מלאה במכוניות מפוצצות בצד הדרך. שבורות, מרוססות , שרופות.
חורים בכביש של פגזים… ממש זירת קרב.
היום כשאני יוצא מהבסיס, לכיוון שדרות, כל הכביש מלא בפקקים לכיוון הבסיס. רכבים שבאו מכל הארץ חונים על השוליים ועל איי תנועה. על כל פיסת אדמה פה חונים שני רכבים. בחיים לא ראיתי כמות כזו של רכבים. אנשים מגויסים, רתומים למשימה, מכל צדי הקשת הפוליטית, מכל קצוות המדינה. כל מי ששמע – הגיע.
יש לי חברים שמתחננים להגיע. הגיעו בלי צו גיוס ונכנסו לצאלים, בלי שום ציוד. פשוט הגיעו לפלוגות להילחם.
אנשים פה עם רעל בעיניים. המורל מאוד גבוה למרות הבשורות הקשות והחוויות הקשות שחווינו, תוך כדי שלצערנו מעדכנים על עוד גופה שהביאו, על עוד חבר שנפל.
אבל לא מתעסקים בזה כרגע.
שאלו אותי הבוקר האם אני כועס על המדינה, האם אני כועס על המנהיגים, האם אני כועס על הצבא. על מה שקרה בשדות בשבת ובעוטף עזה.
אני יכול לענות שכן, יש לי סל של ביקורת, ערימה מאוד גדולה של ביקורת.
אבל זה לא הזמן עכשיו. עכשיו זה לא זמן של ביקורת, עכשיו זה זמן מלחמה.
עכשיו קיבלנו משימה ואנחנו צריכים לעמוד בה. להביא ניצחון למדינה שלנו ולנקום את הדם של חברים שלנו ולהחזיר את הגאווה לעם ישראל.
אחרי זה יהיה לנו מספיק זמן לבדוק את הכשלים, להפנות אצבע מאשימה למי שצריך.
מבטיח לכם שמי שצריך לתת את הדין ייתן את הדין. זה אמנם אירוע שלא יכול לעבור בשתיקה, אבל כרגע זהו לא הזמן.
עכשיו זה זמן ביחד.
עכשיו זה זמן של האחדות שלנו, כמה חיכינו לו. כמה רבנו, כמה התווכחנו, כמה יצאנו להפגין אחד נגד השני. כמה האדרנו את ההבדל בין אחד לשני.
עכשיו כולנו פה ביחד, כתף אל כתף, נלחמים. לא משנה מי, לא משנה מה.
המטרה שלנו היא עם ישראל ונצח ישראל לא ישקר.
