אחת לאיזה זמן, אני וילדיי אוהבים לפתוח את הטלסקופ הביתי שלנו ולצפות בכוכבים; בטבעות של שבתאי, בצבירי כוכבים ובגלקסיות רחוקות.
עבורי, התבוננות במרחבי היקום האינסופי היא שיעור באמונה. כשרואים עד כמה היקום עמוק ואינסופי, עד כמה אזורים ביקום שהיו נראים שחורים הופכים לפתע מלאי גלקסיות, מבינים עד כמה אנחנו קטנים, בסדרי גודל שהמוח בכלל לא יכול לתפוס. אמונה כזו, שמגיעה מתוך התבוננות בפלאי הבריאה – בין אם אלו גלקסיות רחוקות, התאמה מופלאה של צמחים וחיות בג'ונגל, או היכרות עם החיות שבמעמקי האוקיינוס – מוגדרת בשם הקוד המופיע בקידוש של שבת: "זכר למעשה בראשית".
את סוג האמונה הזה היטיב לנסח הרמב"ם:
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול… כמו שאמר דוד "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו" (יסודי התורה ב, ב).
אבל מה שמעניין הוא שלא רק שסוג האמונה הזה אינו היחיד, הוא גם הכי פחות נפוץ.
מסע בזמן
הסתכלות ביקום היא לא רק מסע במרחב אינסופי, אלא גם מסע בזמן. כשאנחנו מתבוננים רחוק אנחנו למעשה רואים אור שיצא מגלקסיות רחוקות לפני מיליוני ומיליארדי שנים. צפייה בהן היא למעשה מבט אחורה בזמן, לתקופת ראשית הבריאה והתהוות היקום. מאז עלייתן של תורת היחסות ותורת הקוונטים בחקר היקום, אנחנו יודעים שעם בריאת היקום לא נולד רק החומר, אלא נולדו גם המרחב, הזמן והאנרגיה. כל אלו שזורים יחד זה בזה, ומשפיעים אלו על אלו בדרכים מרתקות.
התהוותם של ארבעת מרחבי היסוד הללו רמוזה כבר בפסוקים הראשונים של פרשת בראשית:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.
"בראשית" – זוהי בריאת הזמן; "השמים" – בריאת המרחב; "הארץ" – בריאת המסה. "האור" – האנרגיה. יחד עם האמירה "ויהי אור", החלה אותה התפרצות אנרגיה אדירה שאיתה נבראו בו־זמנית, המרחב, הזמן והחומר. כך מראה המדע, וכך רמוז כל כך יפה בפסוקי הראשית של הספר.
אבל נדמה שרוב בני האדם אינם מגיעים לאמונה באלוהים מתוך התבוננות במעשי הטבע, אלא דווקא מסיבות אחרות. סוג האמונה הבא בתור הוא האמונה ההיסטורית. אמונה זו איננה באה מתוך פליאה מול מסתרי הטבע, אלא דווקא מתוך התבוננות במהלכים שמתרחשים במציאות האנושית. בהקשר היהודי, למשל, זוהי התבוננות בפלא ששמו עם ישראל, דרך החתחתים שהוא עבר בהיסטוריה האנושית, והישרדותו ושגשוגו למרות הכול.
יש לי חבר טוב שזו הייתה דרכו אל היהדות והתורה. הוא החל ללמוד היסטוריה יהודית, וככל שהעמיק בקורות העם הזה, כך החיבור שלו אל התורה ומצוותיה גדל מאוד. גם האמונה הזאת מופיעה בקידוש של שבת, בשם הקוד "זכר ליציאת מצרים".
כשהנשמה מאירה
אבל גם האמונה ההיסטורית היא לא הסיבה המרכזית שבעקבותיה אנשים מתקרבים לאמונה. רוב האנשים מתחברים לאלוהים מתוך תחושה אישית חזקה, מאיזושהי תפילה פנימית שפשוט באה משומקום; מתוך שמחה או מצוקה, או סתם איזה רגע של תחושה חזקה שקיים משהו מעבר.
נדמה לי שמעטים הם האנשים שלא האמינו, ולפתע מתחילים להאמין באל מתוך צפייה בטלסקופ או גילוי מין חדש של צפרדע באמזונס. מעטים גם אלו שחוקרים בצורה יסודית את ההיסטוריה ומתוך כך הופכים למאמינים. זה קיים, כמובן, אבל רוב מוחלט של מי שהופך למאמין מגיע לשם מתוך החיים עצמם. כשאתה מחובר למכשירים בבית חולים; כשאת עומדת בסלון ביום חולין רגיל ולפתע מציף אותך איזה אור פנימי; כשאתה לומד משהו קטן ולפתע מוצף בתחושה של היי, הנשמה שלי כבר מכירה את זה.
על פי חז"ל, אברהם אבינו היה מאמין מהסוג הראשון. המדרש מספר שהוא הגיע לאמונה באלוהים מתוך התבוננות עמוקה בשמש ובירח, בעננים וברוח. אברהם הוא המאמין שמתוך הטבע.
לתצורה של האמונה ההיסטורית שייכות דמויות רבות לאורך ההיסטוריה היהודית, שפיעמה בהן הרוח שרואה את המציאות מתוך הפרספקטיבה הלאומית הרחבה. הרצל, למשל, שב אל חיק היהדות מסיבה זו ("הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים", אמר בקונגרס הציוני הראשון).
אבל כאמור, הרוב המוחלט של בני האדם מתחבר לאלוהים מתוך מפגש אישי פנימי עם תורות שפונות אל נבכי נפש האדם וחיבוטיה, ומדגישות את הניצוץ הפנימי ולאו דווקא את הלאומי או האוניברסלי.
ההפטרה של פרשת בראשית היא מספר ישעיהו פרק מב. שלושת הפסוקים הראשונים שלה מביאים את שלושת סוגי האמונה הללו, בזו אחר זו: "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ" – אמונת בראשית מהתבוננות בבריאה; "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" – אמונת יציאת מצרים ההיסטורית, הברית שכרת אלוהים עם ישראל. "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" – האמונה האישית מתוך המפגש עם מי שמלווה את האדם ברגעי שברו.
התורה שוזרת לנו קו בין שלוש התחנות שבהן תופיע כל אמונה: בעשרה מאמרות נברא העולם (אמונת בראשית), בעשר מכות יצאו ישראל ממצרים (האמונה ההיסטורית), ובעשר הדיברות ירדה הכרת האלוהות האישית לכל אחד מישראל. וטוב לו לאדם שימתח גם בחייו קו בין שלושתן.
נתנאל אלינסון הוא ראש מיזם תנ"ך ישראלי
