אני צריך למצוא את האנטנות האלה. אסור לי להפסיק לחפש אותן. כי אז אצטרך לחשוב על ילדים ישראלים שרועדים עכשיו מפחד בלב עזה. לדמיין מה יש בסרטונים האיומים שמסתובבים ברשתות
אני ממשיך לכתוב בתוך הנגמ"ש המיטלטל בחולות של עוטף עזה והולך ומתקרב אל מרחב הפריסה המיועד. תותחנים לא אמורים למות. הם אמורים לירות ממרחק בטוח של כמה קילומטרים על אויב שלא יכול לראות אותם בכלל ואין לו שמץ של מושג מהיכן נוחתת עליו האש. אני חוזר ואומר את זה גם הבוקר לילדים שלי, אבל משמיט את העובדה שהובהרה לנו היטב: כל זה נכון כשגדר המערכת מאובטחת והלחימה מתקיימת הרחק בעומק עזה. זה הרבה פחות נכון כשהגדר פרוצה כמו מסננת ועשרות מחבלים עוד מסתובבים חופשי בשטח ישראל ושוחרים לטרף.
כשעמדנו בתור לחיול אתמול בלילה, פקידה עייפה עברה בינינו והסבירה משהו על איזה נוהל שלפיו צריך לבחור את קרובי המשפחה שלהם יחלקו את חפצינו האישיים אם וכאשר חלילה. זה לא רלוונטי אלינו, השבתי, ולא הייתי היחיד, אנחנו תותחנים. אבל עכשיו ההכרה הולכת ומחלחלת: אנחנו חיילים. האפשרות לא לחזור היא עצובה אבל קיימת, ואנחנו ממשיכים בנסיעה על דעת כן. ימים ספורים אחרי קריאת קהלת, שמזכיר שהעולם הוא רק דירת עראי שבאנו לעשות בה את המיטב שאנחנו יכולים. מוות הוא איום שירחף מעלינו בעתיד הקרוב. וגם אם זה יהיה רק במרומז, באמצעות בדיחות שחורות תפלות מעט, אנחנו נישיר אליו מבט.
כל הגברים במשפחה שלי במלחמה עכשיו. ומחצית מהשכנים. ומהחברים. ומהקולגות. אנחנו רחוקים עשרות קילומטרים זה מזה, לפעמים מאות, וגם אין לנו כל כך תקשורת ישירה. אפילו את האח שנמצא איתי בצאלים לא הצלחתי לראות פיזית. אבל הרבה שנים שלא היינו ככה גוף אחד. מעבירים דם בשקיות של מד"א מאיבר אחד לחברו. שמים רגל אחת לפנים בלי שצריך לבדוק אפילו שהרגל השנייה עוקבת אחריה. מאזנת. מחפה. משלימה את החסר בשמירה על העורף, בשמרטפות על הילדים, בציוד שנשלח אל החזית. הטוטאליות המשתקת של המלחמה הזאת חודרת למקומות תשתיתיים יותר מבעבר. בהירים יותר. אני לא משלה את עצמי ביחס לעתיד, אבל אני מרשה לעצמי לשקוע כרגע בהווה.
התותחים לצידי רועמים והמוזות שלי שותקות. אין לי ניתוח חכם במיוחד של גורמי העומק שהביאו אותנו לנקודה הזו, ולא עצות אסטרטגיות או טקטיות להשיא למפקדים העליונים. אין לי גם סבלנות לקרוא כאלו מפרי עטם של אחרים. אני זקוק היום לדיבורים פשוטים. למחשבות טובות. לדגלים מתנופפים. ושמישהו, למען השם, יביא את האנטנות.
