הרב סולוביצ'יק לימד אותנו שכל עם שנלחם בעם ישראל הוא בבחינת עמלק. הדינים המיוחדים של מלחמה בעמלק מתייחסים רק לעם הקדמון ההוא, אך מבחינה נפשית וערכית חשוב לדעת איך להגדיר את הקמים עלינו.
פרשת זכור שבספר דברים רומזת לפשעי מלחמה מחרידים שחוללו העמלקים: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ־לֹהִים". אך בתיאור המלחמה עצמה, שמופיע בספר שמות, קשה למצוא זכר לזוועות הללו. יהושע מכנס את הצבא, משה מרים את ידיו כלפי השמיים, וישראל מביס את עמלק לפי חרב. הלוואי שכל המלחמות היו כאלו. איך אפשר ליישב את שני התיאורים הללו?
הרב יעקב מדן הציע הסבר גאוני: ספר דברים מדבר על היום הראשון של המלחמה בעמלק, בעוד ספר שמות מתאר את היום השני. כדי להבין את ההסבר הזה צריך לזכור את ההקשר. מיד לפני מלחמת עמלק מתוארת מריבה פנימית נוראה בעם ישראל, שבעקבותיה שולח ה' את משה עם זקני העם להר חורב, כדי להוציא שם מים מן הסלע. משה מכה בצור ויוצאים ממנו מים. איך המים מגיעים מהר חורב ועד למחנה ישראל ברפידים? הרמב"ן הסביר שהמים זרמו לרפידים בנחל גדול, שהוא הנחל המוזכר לאחר מכן בפרשת עגל הזהב. אין במדבר סיני שום נחל שזורם בקיץ, מלבד הנחל הפלאי הזה.
ובכן: המים מגיעים בשצף אל המחנה, בעוד משה והזקנים חוזרים לאיטם מהר סיני. עם ישראל תשוש וממורמר: "עייף ויגע, ולא ירא א־לוהים". אנו יודעים שבמקרא הביטוי האחרון הזה מתייחס בדרך כלל להתנהגות שבין אדם לחברו, כדברי אברהם אבינו: "רַק אֵין יִרְאַת אֱ־לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי".(בראשית כ, יא). נקל לדמיין מה היה המצב מבחינה זו בעם העבדים המתקוטט על המים, כאשר כל שכבת ההנהגה לא נוכחת או לא רלוונטית. ובדיוק במצב הזה באו העמלקים והחלו לטבוח בעם. זה היה היום הראשון של המלחמה, יום של טבח נורא, ללא מגן ומחסה.
העמלקים היו עם של פושעי מלחמה שהתמחו בטבח חפים מפשע ובחטיפתם. כך אירע לדוד בצקלג: "וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג… וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ. וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ" (שמואל א, ל). בהמשך מסופר שדוד מכה את עמלק בעזרת הדרכתו של משרת עמלקי צעיר, שאדוניו נטש אותו למות במדבר בגלל מחלתו. פרופ' יואל אליצור ציין שמכאן אפשר ללמוד עד כמה אכזריים היו העמלקים גם כלפי אנשיהם שלהם. מחלתו של הנער הייתה קלה: אנשי דוד נתנו לו מים, פלח דבלה ושני צימוקים, ומיד שב לאיתנו. ובכל זאת הפקירו אותו בני עמלק למוות. קל לדמיין מה עשו בני השבט האכזרי הזה לבני ישראל הנודדים במדבר, כשהיו קרועים ממריבות פנימיות וללא הנהגה מוסכמת.
כל זה היה ביום הראשון של המלחמה. ביום השני ארגן יהושע כוח מגן שהתבונן מעלה לשמיים, שאב מהם השראה, והצליח להניס את העמלקים ולהכות אותם מכה ניצחת. את השורות הללו אני כותב מיד לאחר החג הנורא, בעיצומו של היום הראשון למלחמתנו. אינני יודע מה יהיה המצב כאשר תקראו אותן, אך אני מאמין בכל ליבי שגם אצלנו יגיע היום השני של המלחמה, זה שבו נשוב להסתכל כלפי מעלה ונביס את אויבינו.
בהמשך ודאי נדבר על האירוע הזה בישראלית: נסיק ממנו מסקנות ולקחים ברמה הביטחונית והמדינית; ננסה להבין איך שוב הופתענו, בדיוק חמישים שנה אחרי המלחמה ההיא; ונתהה האם צדק ההיסטוריון הצבאי לידל־הארט כשאמר שהדבר היחיד שאפשר ללמוד מן ההיסטוריה הוא שאף אחד לא לומד מן ההיסטוריה. לעת עתה, בשעת כתיבת השורות הללו, קל לי יותר לדבר על הזמן הזה לא בישראלית אלא ביהודית. שוב טבחו בנו שונאינו – כמו העמלקים, כמו הצלבנים, כמו בקישינב, כמו בחברון – וכל זה בחג שהיה השמח שבחגינו. בגולה חוגגים את שמחת תורה ואת שמיני עצרת בשני ימים סמוכים. בארץ ישראל שניהם נחגגים ביום אחד, ואצלנו שמחת תורה השתלט בו על שמיני עצרת. ייתכן שזה השתנה עבורנו: ייתכן שבדור הקרוב היום הזה יהיה פחות שמחת תורה על ריקודיה, ויותר שמיני עצרת עם תפילת היזכור שלו. אך אני מאמין באמונה שלמה שעוד נשוב גם לשמוח. כי לא ייטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב.
