הטלפונים של החמ״ל לא הפסיקו לצלצל. החדר התמלא בפתקים צהובים ולוחות עם מספרי טלפון שנכתבו בטושים מחיקים. רשימות על גבי רשימות של בקשות מתושבים שלא הצליחו לקבל פתרון לבעיותיהם מהרשויות. על הכול ניצחו בפקודה חבורה של בני נוער שפשוט באו והתייצבו שם לעזרה.״אני צריך חילוץ של שלושה קשישים משדרות״, צעק לפתע אחד מהם. ״למי יש רכב?״
איש לא ענה. המתנדבים האחרים היו עסוקים בסידור אספקה לחיילים בחזית.
״נו, מי נוסע?״ הם מתחננים. ״יש שם אישה על סף התקף חרדה. אני צריך מישהו עם רכב״.
באותו רגע הבנתי – המשימה העיתונאית שלי לא מעניינת כרגע. ״לי יש רכב״, אמרתי, ובתוך כמה דקות הצמידו לי את המג״בניקית, ילדה בת 21, ומצאנו את עצמנו בדרך לשדרות.
הכבישים נראו ככבישי רפאים. בתוך המכוניות המעטות שדהרו שם ראינו בעיקר חיילים בדרכם לשטחי כינוס. באיזשהו שלב, בצידי הכביש, התחלנו לראות מכוניות נטושות, וככל שהתקדמנו בדרך הן הלכו והתרבו. חלונות מנופצים. דלתות מעוכות. חלקן מפויחות לגמרי. לצידן כתמי דם ושאריות בגדים, שרידים של טבח.
בתוך הבית שאליו נקראנו מצאנו זוג קשישים. החשמל נפל שם, האוכל כמעט אזל. האישה צעדה באיטיות לעבר החדר כדי להביא את ההליכון שלה. משם המשכנו לאסוף קשיש בודד. הוא היה כל כך מפוחד שלא היה אכפת לו להידחק למושב הילדים האחורי ברכב שלי, העיקר לצאת משם
הרכב שלי היה על אפס דלק. נכנסתי לאיזו תחנה כדי לתדלק, היא הייתה חרבה. זגוגיות חנות הנוחות היו מנופצות. כך היה גם בעוד שתי תחנות דלק שנכנסתי אליהן. כמה קילומטרים משדרות, ברמזור, ראינו פתאום נהגים יוצאים מכלי הרכב ומשתטחים. יצאנו והשתטחנו גם אנחנו. אני שומעת מעליי את הבומים ואת השריקות ולא מאמינה שאני שם. לא סיפרתי לשיחיה ולהורים שלי לאן אני יוצאת. אולי עדיף ככה.
בכניסה לשדרות מצאנו עיר רפאים. הרחובות היו ריקים מאדם. רק רכבים צה״ליים פטרלו שם, חיפשו חוליות של מחבלים שאולי מסתובבות בעיר. הם ראו את המג״בניקית שלצידי ונתנו לנו לעבור. בדרך לכתובת היא אמרה: ״את תהיי עם עיניים על הכביש, אני אהיה עם עיניים הצידה״. היא פתחה את החלון, כדי שנוכל לשמוע אזעקות צבע אדום, ודרכה את הנשק. חילופי יריות נשמעו ברקע. אלו היו רגעים של פחד, אני מודה, בכל רגע יכול לצוץ מחבל, בכל שנייה עלול להתרחש ירי.
בתוך הבית שאליו נקראנו מצאנו זוג קשישים. החשמל נפל שם, האוכל כמעט אזל. האישה צעדה באיטיות לעבר החדר כדי להביא את ההליכון שלה. ״אני לא מספיקה להגיע לממ״ד״, אמרה לנו. ״תודה שבאתן, הצלתן אותנו״. משם המשכנו לאסוף קשיש בודד. הוא היה כל כך מפוחד שלא היה אכפת לו להידחק למושב הילדים האחורי ברכב שלי, העיקר לצאת משם.
הבאנו אותם לחמ״ל. צעירים התנדבו להסיע אותם לבני משפחותיהם. לא הספקנו לקחת שלוק מים ולפתע נוחתת לנו ביד עוד רשימה של כתובות ובקשות עזרה. אישה שאזל לה האינסולין ומבקשת שנדאג לה לאספקה. ישישים שזקוקים לבלון חמצן – ואף אחד ברשויות לא מספק להם מענה. נסענו ליד שרה בבאר־שבע וקוששנו משם בלוני חמצן כדי להביא להם. משם המשכנו בשיירה לעוד איסופים.
ההתנדבות היא דבר ממכר. מול הלחץ וחוסר הוודאות, ההזדמנות להחזיר קצת דברים לשליטה עדיפה בעיניי. האדרנלין מחזיק אותי מפוקסת. הפחד הופך לשגרה. העיניים הולכות ונעצמות, אני ערה משש בבוקר, אבל מתקשה להפסיק להיענות לקריאות
שוב אותה הדרך, שוב המכוניות המפויחות, שוב המבטים המפוחדים לצידי הדרכים ולשדות, אולי מסתובבים שם מחבלים. לצידי ברכב יושב הפעם יוצא סיירת, אב לארבעה, שקושש מדים מהתרומות בחמ״ל. הוא לא הבין למה לא גייסו אותו ובא להתנדב. הדבר היחיד שמגן עלינו הוא נשקו האישי.
הערב יורד על שדרות ושם נגלה לפנינו המצב האמיתי. רחובות שלמים מוחשכים, נטולי חשמל עקב פגיעות ישירות. אף סופר לא פתוח, אין בתי מרקחת פעילים כדי להצטייד. הרחובות פתוחים אך מעטים מעיזים להסתובב בהם, מהפחד לפגוש מחבלים. למעשה העיר נצורה. הכתובת מובילה אותנו לשיכון עם בתי רכבת, באחד מהם אנחנו מזהים פגיעה ישירה. בחוץ עומדים כמה מבוגרים שנמאס להם לשבת בתוך הבית. אני משוחחת עם אחד מהם, והוא מספר לי על רגעי האימה כשהטיל נחת ליד ביתו ומסביר שאין לו היכן לקנות מצרכים (״התחלנו לאפות לחם בבית״).
בכניסה לכתובת אנחנו מוצאים משפחה חרדית עם חמישה ילדים קטנים וכמה שקיות סופר. בקושי הספיקו לארוז. ״הבית שלנו מלא זכוכיות״, אומרת לי האם, ״אין לנו רכב, אין לנו איך לצאת. כבר שעות אני מנסה לפנות לרשויות ולפיקוד העורף ואף אחד לא נותן לי מענה. קחו אותי לאחותי בירוחם״.
ככל שהשמועה על אודות החילוצים נפוצה, כך במוקד שלנו הולכות ומתרבות הפניות. ילדים של הורים מבוגרים שמתחננים שנוציא אותם; אנשים עם בעיות סוכרת שתלויים בתרופות ולא מקבלים אספקה; משפחות על ילדיהן שבוכות לי בטלפון שהן לא יכולות יותר עם האזעקות, שאין להן חשמל בבית, שנגמרה להן המטרנה. ״הופקרנו לגמרי״, אומרת לי אם צעירה שעצרנו בדרך להביא לה ציוד לתינוקת. אחרי שהיא מודה לנו, אני מציעה לה להתפנות אבל היא מסרבת. ״אני לא רוצה לעזוב את העיר, זה הבית שלי. גם פיקוד העורף רוצה שנהיה כאן. אבל אם משאירים אותנו פה, איך יכול להיות שלא דואגים לאספקה? למה אין אוטובוסים שמוציאים מכאן את החלשים והבודדים? למה אזרחים פרטיים באים אליי הביתה להביא לי טיטולים?״
ההתנדבות היא דבר ממכר. מול הלחץ וחוסר הוודאות, ההזדמנות להחזיר קצת דברים לשליטה עדיפה עליי. האדרנלין מחזיק אותי מפוקסת, הפחד הופך לשגרה. העיניים הולכות ונעצמות, אני ערה משש בבוקר אבל מתקשה להפסיק להיענות לקריאות. במערכת כבר לוחצים שאתקפל. ״רק עוד חילוץ אחד ודי״, אני מתחננת. ״אני אוסר עלייך״, אומר לי אלעד העורך הראשי. ״יש דיווחים עכשיו על חוליה שהגיעה לעיר באמצעות מנהרה. אני לא מוכן שכתבת שלי תמשיך להסתובב שם״.
המג״בניקית שלצידי אמרה: 'את תהיי עם עיניים על הכביש, אני אהיה עם עיניים הצידה'. היא פתחה את החלון, כדי שנוכל לשמוע אזעקות, ודרכה את הנשק. חילופי יריות נשמעו ברקע. אלו היו רגעים של פחד, בכל רגע יכול לצוץ מחבל, בכל שנייה עלול להתרחש ירי
אני חוזרת לחמ״ל. המשמרות התחלפו. הנציגים הצעירים חושבים שאני אחת המנהלות ומפנים אליי בקשות. רציתי לומר להם שאני פה בטעות, אבל הבנתי שהם זקוקים למבוגר אחראי. התחלתי לחלק להם הנחיות, לעשות סדר, לייצר קצת תחושת ביטחון. בחורים נוספים ששמעו על מבצע הפינוי הצטרפו לחמ״ל. אחד מהם, ילד טבע בלונדיני עם קעקועים, לא ראה בעיניים. הוא הוציא לשדרות שיירות שלמות גם כשהייתה תחת אש, חילץ במו ידיו ילדים, משפחות וזקנים.
באחת ההפסקות הקצרות שעשינו שוחחתי עם אחד המילואימניקים, יוצא סיירת. ״אולי עוד מוקדם לדבר על זה״, הוא אומר, ״אבל צה״ל השתנה. הקונספציה שהובילה למלחמה הזאת, אם תרצי, היא שאפשר להסתמך על האמצעים האלקטרוניים ועל הטכנולוגיה בשביל לנצח. צה״ל מושקע בזה כבר שנים, ועכשיו מתברר שזה לא נכון. כשהמחבלים חדרו לכאן, הראשונות שנרצחו היו התצפיתניות. הם עשו את התחקיר שלהם. הם ידעו שבלי הטכנולוגיה אין לנו עיניים. במשך יותר מעשור המדינה הזאת מאדירה את הטכנולוגיה, מדברת בהתלהבות על יחידת 8200. הפכו את הצבא לצבא ההייטק, והפער בינינו לבין היכולות הטכנולוגיות של עזה גרם ליוהרה. בדרך שכחו שכשאלף מחבלים חודרים לשטח ישראל, הייטק ומצלמות לא יצילו אותם. בשביל להגן צריך הרבה משאבים, אבל בשביל להחריב לא צריך הרבה, מספיק לפרוץ גדר ולשעוט באופנועים. בסוף אתה צריך סדר כוחות גדול של לוחמים מיומנים וזמינים בשטח שיבואו להילחם ברגע האמת. זו הקונספציה שקרסה בחורף 23'. אלה שיעורי הבית שהם יצטרכו לעשות מחר בבוקר״.
במובנים רבים, המלחמה הזאת נוראה ממלחמת יום הכיפורים. במלחמה הזאת נהרגו אזרחים; הורים, ילדים וקשישים נרצחו ונחטפו; צעירים נטבחו במסיבת טבע. גם סיפורי הגבורה נחלקים לשניים. מהצד האחד – גבורתם של חיילים ושוטרים וכבאים שחירפו נפשם כדי להציל את תושבי העוטף ושילמו בחייהם. ומהצד השני – גבורתם של אזרחים שלא יכלו לעמוד מנגד. חברי כיתות כוננות שנפלו על הגנת יישוביהם; אזרחים שלא חיכו לצווי מילואים ופשוט נסעו דרומה; סבתא רחל שעשתה למחבלים מעשה יעל וסיסרא עם עוגיות; ענבל רבין־ליברמן, הרבש״צית של ניר־עם, שהזעיקה את כיתת הכוננות בזמן והצילה את כל חברי קיבוצה. אנשים פרטיים שהבינו את גודל השעה. צל״ש מיוחד יצטרכו להמציא להם ביום שאחרי המלחמה.
לילה יורד על החמ״ל. המסדרונות נמלאים משפחות שחולצו מתוך העיר ומחכות לסידור במקום בטוח. אחת מהן, משפחה מורחבת מהעדה האתיופית על ילדיה, טפהּ ובת בהיריון, מתקשה להחליט לאן פניה מועדות. "שלושים שנה אני גרה בעיר״, אומרת לי האם. ״אני פה מאז שעלינו לארץ, אף פעם לא עזבתי. כל המלחמות, כל המערכות, תמיד נשארנו. אבל הפעם זה לא דומה לשום דבר אחר״.
הם מעמיסים שקיות על רכבי, ואני מסיעה אותם לדירת מבטחים בירושלים. פינתה להם אותה אישה שבעלה מגויס. היא הלכה להורים שלה והשאירה להם דירה מוכנה עם מגבות ומצעים. כל כך הרבה טוב פגשתי בימים האחרונים, כל כך הרבה חסד. והחסד מידבק. ככל שאנשים שומעים על טוב שנעשה, ככה הם רוצים להצטרף אליו. מתחילת השבוע אני עונה להודעות ולבקשות של אנשים המעוניינים להתנדב. חברים מהעבר שלא דיברתי איתם יותר מעשור מתקשרים אליי ומודיעים – ״יש לי נשק ורכב, לאן להגיע?״. אזרחים פרטיים בכלי רכבם מחזיקים את הראש של העורף מעל המים.
כל כך הרבה טוב פגשתי בימים האחרונים, כל כך הרבה חסד. והחסד מידבק. ככל שאנשים שומעים על טוב שנעשה, ככה הם רוצים להצטרף אליו. מתחילת השבוע אני עונה להודעות ובקשות של אנשים המעוניינים להתנדב
שמעתי את הרב שי פירון אומר השבוע באולפן שהישראלים יודעים להתאחד מצוין במצבי חירום, אבל הם פחות טובים במציאת הדרך להיות מאוחדים בימי שגרה. זאת המשימה העיקרית שלנו עכשיו, הוא הסביר – לדאוג שמשהו מהרוח הזו יישאר גם ביום שאחרי.כשהדיבורים על ימין ושמאל ורפורמה והדרת נשים ישובו להתל בנו, שנדע כבר אז להיכנס לפרופורציה הזאת. לכתחילה, ולא מתוך חירום.
למחרת אני שבה לילדיי. שיחיה התנדב לכיתת הכוננות, הלך לרענן זיכרון במטווחים, בן הנוער נרשם לתורנות תצפיות על מצלמות היישוב. ילדים בני 17 נושאים בנטל השמירה. באחד מחצרות היישוב, בני נוער מנגרים ומכינים קרשי מעצורים לדלת הממ״ד. בני הגדול מוריד לסלולרי סאונד של נביחות כלבים שיפחידו את המחבלים אם תהיה חדירה.
אני מסתכלת על ההיסטוריה הנרקמת בביתי. ההיסטוריה שעוד כמה שנים נדבר עליה. איך פחדנו, איך שמרנו, איך התנדבנו, איך דאגנו אחד לשני. ולעת ליל, כשאני נועלת את הבית וגוללת למטה את התריסים, אני מתפללת, וגם יודעת, שבסוף יבואו ימים טובים יותר.
