בבוקר בבית הכנסת כבר נתנו הנחיות לאן ללכת במקרה של אזעקה. אבל עדיין לא הבנו. גם כשנערים יצאו החוצה לחפש יירוטים של כיפת ברזל, השמועות סיפרו על הרוג אחד. עדיין לא הבנו. כשהגיע הקידוש, בין הקיגעל להערינג, בזווית העין כבר אפשר לראות ילדים בבית הכנסת מחזיקים לאבות שלהם את הרגליים כדי שלא ילכו, ושקיות הפתעה של טרופית וצ'יפס מקבלות טעם אחר. אבל עדיין לא הבנו. בהמשך, כשהתיישבנו לסעודה, וכבר לא הייתה ברירה. הטלפון הופעל. גויסתי.
אני כותב לפיני מילואים, החבר מהפלוגה שגר ביישוב הסמוך, עשר דקות נסיעה. "נסעת כבר?" אני שואל אותו, פיני לא מהמהססים. "תבוא, נצא". מדים נזרקים לתיק עם קטסטרופה היסטרית, אבקת כביסה ובוקסרים כדי שלא יחסר. חיבוק, נשיקה. דמעה ראשונה מתחילה לעלות אבל אין זמן. יוצאים לדרך.
משקיפים לכל עבר, עוברים תדריכים אבל המתח נותר בעינו. מתעדכנים מהרשתות ומהאתרים, למפקדים אין יותר מדי מה לומר. מנעד הרגשות לא פוסק, והמעברים חדים. חדים מדי
אחרי נסיעה דרוכה, שנחווית כמו נצח, אני מגיע לבית של פיני. שוב ילדים מחזיקים במכנסיים, שוב שקיות הפתעה של צ'יפס וטרופית, שוב טעם אחר. "אוספים בדרך את שוקו", הוא אומר, "הם כבר חודש אצל ההורים שלה, מחר תאריך הלידה של אשתו". נוסעים. פיני עם אקדח על הברך, מרים אותו בכל פעם שאנחנו עוברים ליד רכב בלתי מזוהה. במחסום, הערבים עומדים בהמוניהם. הוא מפעיל צ'קלקה ועוקף אותם. משמאל, מימין, מהאמצע, מלמעלה. כל האפשרויות פתוחות, זה לא זמן לחוקים. בירושלים שוקו נפרד מהחודש־תשיעי ושלושתנו ממשיכים הלאה ליעד: מחסני החירום של החטיבה בבסיס חוות השומר.
נסיעה שקטה של בלגן בבטן. שקיעה של חג ושבת שמסיימת לנו את תקופת החגים. הכבישים ריקים, אנחנו דוהרים. כל הרכבים שסביבנו לאורך כביש 6 מלאים גם הם בחיילים. מבטים קשים מוחלפים בין הנוסעים. אולי גם קצת נחמה. החייגן האוטומטי של מערך הקריאה למילואים מפר את השקט. לפי הסדר: קודם שוקו, אחר כך פיני ואני אחרון. עוד לפני שהיא בכלל מספיקה לסיים את המשפט, אנחנו מקישים 1. ברור, כבר התייצבנו.
הכניסה לבסיס עמוסה ברכבים עם תור שמשתרך עד איפשהו שם מתחת לכיסא הכבוד. נכנסים. מקבלים את הציוד שמחכה במחסנים מאז הימים שבהם קראו למ"כים מ"ם־כ"פים. חושבים על החיילת המסורה שסידרה לנו את כל הציוד החדש בתוך התיקים, בטח כבר השתחררה. תחבושות חדשות, תחמושת, וסטים שלא נלבשו מעולם עולים על גופם של חיילים שלא דמיינו שיגיע היום. אהלן־אהלן לחבר'ס. שמועות ושמות מתחילים לטפטף. ברשתות כבר נצפים סרטונים של אנשים יפים שבאו לפרוק קצת מהחיים השוטפים באיזו מסיבה ויוצאים כשהם נסים על נפשם. אשכרה נפשם. בלתי נתפס. הכול מתערבב באיזה בליל של רגשות ואין הרבה סדר: תסכול, כעס, אימה, בלבול, דריכות. גם דאגה יש שם, ומי יודע מה עוד.
כן הולכים לא הולכים, לפה או לשם, בסוף מעבירים את הלילה ליד המחסנים. בבוקר מעירים אותנו ומודיעים שאנחנו משובצים ככוח עתודה בצפון למקרה שמדינות נוספות יחליטו להצטרף לחגיגה. אחרי כמה טרטורים ושינויים אנחנו מוצאים את עצמנו במוצב החדש: גן השעשועים הצמוד לחוף בלב נהריה. סוריאליזם טהור, צעירים שמהלכים בשקיעה על החוף, רובים לגופם, והם לא ממש באו לרחוץ. ילדים באים לשחק בנדנדות ולצידם טילים ותחמושת. עד כה צה"ל הביא לנו כבר המון ציוד אבל כמעט לא דאג לאוכל. ובכל זאת, מילאנו כרסנו בזכות אזרחים מיוחדים שבאים אלינו בידיים מלאות וחיוכים גדולים, לצד קריאות "כל הכבוד לצה"ל". חב"דניקים עם תפילין ופחיות מאתרים אותנו לפני שהגענו. לו רק היה לצבא את המודיעין שיש להם.
יש קצת זמן אז מזדחלות להן המחשבות. אשכרה על מדים. עוד פעם. "מילואים זה כמו מקלחת", אמר אחד החבר'ה במילואים האחרונים, רק לפני כמה חודשים. "לא רוצים להתחיל, אבל אחרי שמתחילים לא רוצים לסיים". המילואים האלה הם יותר כמו להתנגב אחרי המקלחת. כמה־שיותר־מהר־לשים־עלינו־את־מה־שצריך־כדי־לסיים־את־האירוע. ובאמת, כולם התייצבו. שני קצינים מהפלוגה שהיו אמורים להתחתן בשבוע הקרוב כרגע מזיעים איתנו כאן במטווחים, משאירים ארוסות שמחכות מאחור. מחכים לבאות. בינתיים עושים הכול כדי שהזמן יעבור. קצת דיבורים של הא ודא, שוב ושוב בודקים את הציוד. משקיפים לכל עבר, עוברים תדריך על גבי תדריך, אבל המתח נותר בעינו. מתעדכנים בעיקר מהרשתות ומהאתרים, למפקדים אין יותר מדי מה לומר. מנעד הרגשות לא פוסק, והמעברים חדים. חדים מדי.
באחת השמירות באמצע הלילה אני מסתכל לראות מתי אלה שהוקפצו לדרום נראו לאחרונה. חברים טובים, שכן מהיישוב. הלב חצוי. אנחנו רק בהמתנה, הם שם עמוק בתוך המלחמה. בין שברי מילים ומעט המידע שהם יכולים לספר, אני שומע המון תעוזה. רבים מי יקבל מקום ראשון בטנק, מכינים כל מה שאפשר כדי להיות שם בשביל כולנו. כפרה עליהם, חיים שלנו. הוא נראה לאחרונה לפני שעתיים, 'תשמור עלינו, וגם על עצמך. לב ירוק', אני כותב לאחי הקטן הודעה שלא דמיינתי שאכתוב.
לא האמנתי שאני אוכל להגיד את זה פעם: הספרים של הרב סבתו צדקו. אומנם עוד לא הגענו לנַפָח, אבל בגדול לא השתנה הרבה מאז, צבע המדים נותר ירוק זית, אלמנט ההפתעה עדיין עשה בנו שמות. מה שכן השתנה הוא המספרים של ער"ן שמוזכרים בכל שיחה, והציפייה שנכזבה שזה לא יקרה שוב, כי כבר למדנו.
