לאורך כל השעות אני מאבדת נשימה, ומחזירה נשימה. מאבדת, ומחזירה. וככל שהשעות והימים חולפים, המידע פוגש אותי גם אם אני ממש מתאמצת לא להגיע אליו, גם אם אני לא רוצה לדעת, גם אם אני לא רוצה לשמוע. כי זה לא אמיתי. זה חלום בלהות. זו הקרנה הוליוודית בתלת־ממד ותכף נסיר את משקפי ה־VR, נכון? זה ״המופע של טרומן״ על ספידים, נכון?
אבל בין לבין, בחסדי השם, אני מוצאת לי נחמות קטנות שעוזרות לי לרגעים, להסדיר נשימה.
אני מוצאת נחמה במוזיקה, בשירים שפתאום מקבלים משמעות חדשה, ובמקצב שמזכיר לי שהלב עוד פועם. אני מוצאת נחמה בבצק שאני לשה, שמזכיר לי שהדם עוד זורם בעורקים, ובידיעה שהבצק עוד מעט יהפוך לעשרות לחמניות טריות שיגיעו למוקדי איסוף. אני מוצאת נחמה ברחל אדרי החכמה, השם ישמור אותה, שסיפקה לי דקות ארוכות של התרחבות הלב וצחוק מתגלגל מעורבב בדמעות התרגשות. אני מוצאת נחמה בזה שעל אף שאין לי מילים, אני מוצאת נחמה.
וחוץ מזה אני שומטת את ידיי, מחזיקה בפנים את הלב המרוסק שעומד להתפקע, מרימה את ראשי אל השמיים ומתפללת אליו.
