מי אני ומה אני שאכתוב עכשיו משהו. מי אני ומה אני שאפנה אליכם ככה. ובכלל, עכשיו זמן שתיקה והרכנת ראש. בבושה וכלימה ויגון אינסופי.
אך עם זאת, אני מוכרח לשתף אתכם בתחושה אישית שלי ושל עוד מחבריי ולהדהד קול שנשמע מרבים מבני המגזר החרדי בימים האחרונים – קול שמביע תחושת תסכול עמוק ומבוכה בלתי רגילה, שיסודן ככל הנראה בהפנמה כואבת ופיכחון מאוחר – שמא טעינו בדרך.
אנו, בוגרי ותלמידי הישיבות, התחנכנו על האתוס של "נאר תיירה" (רק תורה) ולתקופות יפות אף יישמנו אותו על מלא. היו לנו רגעים ארוכים של גאוות יחידה, של ביטחון בצדקת דרכנו. לעיתים אף השתכנענו שאנו באמת נושאים בנטל. נטל התורה והתפילה, נטל הרוח, ובכך אנו מגינים בדרכנו על העם והארץ.
לא עת לחשבון נפש מפורט עכשיו. אך מול מציאות הבלהות הנוכחית שהביא עלינו הקב״ה, קשה עד בלתי הגיוני להמשיך לדבוק בצדקת דרך זו. איננו אטומים ואדישים, התורה כבר אינה מונחת בקרן זווית ללא נוטלים. רבים עוסקים בה בכל עת ובכל מקום בעולם: חרדים, דתיים וחילונים, בחורי ישיבה ושאינם.
עכשיו אנחנו כאן, בלב הסיוט. כתף אל כתף. לב אל לב. ימי הזוועה האיומים שעברו עלינו ואלו שעוד עתידים לנו, מזמנים מטבע הדברים רגשות רבים: זעם הנקמה, זעם ההפקרות, הפחד האיום, הדאגה הזו שלא ידענו כמותה אי פעם, ומה נאמר ומה נדבר כשברקע כל אלה מהדהד בתוכנו גם הד חוסר הממשות. אי העשייה הפרקטית. הנטל הקיומי כפשוטו.
זה הזמן להדגיש שאינני מתעלם חלילה מאינספור יוזמות ההתנדבות המרגשות של רבים וטובים מבני ובנות המגזר שלנו. אינני מתעלם חלילה ממאות ארגוני החסד שעושים לילות כימים בימי שגרה ובימי מלחמה להציל נפשות ולהעניק חסד של אמת. אינני מתעלם חלילה מעשרות אלפי תורמי ותורמות הדם. אך עם זאת, ואולי דווקא בשל זאת, אנו צריכים להיישיר מבט כן ולומר ששום דבר אינו משתווה לחרדתה של האם השולחת את בנה אל התופת, שום דבר אינו דומה לדמעות האב המברך את בנו רגע לפני שהוא נפרד ממנו בשטח הכינוס. שום דבר אינו משתווה לפחד המוות ולחירוף הנפש של הלוחם בשדה הקרב. שום דבר. בל נשלה את עצמנו.
תיאורים אלה – על אף שאינם נחלת כל בית בישראל – הופכים בעיתות מלחמה ושבר לנחלת כלל הציבור בישראל ופורשים מעל כולם את אתוס הקיום השברירי כאן. נרצה או לא נרצה, אנחנו כחברה מוסרית וכמגזר שהתורה נר לרגלו, מוכרחים לקחת חלק ממשי, נרחב וקבוע בשדה הקרב ולשאת בנטל העול הפיזי והרגשי.
בל נשלה את עצמנו. שום דבר אינו משתווה לחרדתה של האם השולחת את בנה אל התופת. שום דבר אינו דומה לדמעות האב המברך את בנו רגע לפני שהוא נפרד ממנו בשטח הכינוס
הוסללנו מגיל צעיר לתוך דרך (חד) ערכית מסוימת ולא ידענו כי ביום מן הימים היא תגבה מאיתנו את מחיר הבושה והעמידה מן הצד.
אני מביא כאן חלק מדבריו של הרה״ג ר׳ רפאל קרויזר שליט״א ומי ייתן ודבריו ייכנסו ללבבות פתוחים, אוזניים קשובות ושכל טוב:
״הגיע הזמן לומר את האמת. לצערנו הגדול לא נוכל להמשיך ולהפטיר כאשתקד… כל מי שיש לו לב, מרגיש שאינו יכול לעמוד מנגד… עשרות אלפי בחורי ישיבות המתגייסים להצלחת רשימה פוליטית בבחירות לעירייה, חייבים! חייבים! מוסרית, ערכית, רוחנית ותורנית, להתייצב למען עמנו ולשאת במשא העם בכתף… וצריכים לדרוש מההנהגה שלהם, רבניהם וראשי הישיבות, שהם רוצים, חפצים ומשתוקקים לשאת במשא העם ולהיות חלק מהמגינים על ארצם ומולדתם כנגד בני עוולה הקמים עלינו לכלותנו. נצטווינו 'לא תעמוד על דם רעך' וכמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות רוצח: 'כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'. ומי שהקב"ה נתן לו כישרונות להבין במחשבים או כישרונות אחרים שיכולים לסייע לעם ישראל, הרי הוא מחויב בזה ללמד עצמו להוציא יכולותיו מן הכוח אל הפועל ולסייע בפועל ממש לעומדים בעוז על משמר ארצם, ולהציל עצמנו, משפחותינו ועמנו. קומו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי א־לוהינו וצדקה תהיה לנו לשמור ולעשות המצווה עלינו בתורה הקדושה למען נחיה בארץ אשר נתן לנו ה' א־לוהינו ונקדש שמו יתברך בכל הנהגתנו״. זהו. עכשיו זמן שתיקה. זמן דממה מוחלטת. אין מקום לסיפורים מהישיבה עכשיו. רק לסיפורים משדה הקרב. מהחזית. מהעוטף.
עוד יבואו ימי חשבון הנפש. עכשיו זמן שתיקה.
