אם אנחנו לא יכולים להילחם, נעזור בדרך אחרת

אלעזר

את הכאוס שהתנהל בבוקר שמחת תורה יהיה קשה להסביר במילים, אבל כולנו יודעים מה היו התחושות ברגעים הראשונים של מה שחשבנו אז שהוא רק התחממות שגרתית. די מהר התבהר שמה שזה לא יהיה, שגרתי זה לא: יירוטים בזמן ההקפות, גיוס כיתת הכוננות של היישוב, ביטול הקידוש היישובי, חיילים שיצאו לחג מוקפצים בחזרה לבסיסים וחברי קהילה שהציצו בחדשות וטפטפו שמועות.

כשחזרתי הביתה מהתפילה לאחר שהרבש״ץ הורה להוריד פרופיל (אגב, הקידוש בוטל רשמית אך התקיים כאילו הכול כרגיל. יש דברים שגם מלחמה לא עוצרת), ציפיתי בתור חייל סדיר לשיחה שתקפיץ אותי – רק לעשות משהו. בתור לוחם לשעבר ומפקד ג׳ובניק בהווה (אני מפקד על חיילים חרדים שנמצאים בשנת משימה, תוכנית להשלמת בגרויות והשכלה אקדמית) ידעתי שככל הנראה לא אוכל לעשות דבר, ואצטרך לחכות למוצאי החג ולהסתפק בהודעות תמיכה ועדכונים. להפתעתי, שיחת הטלפון מהמ״פ הגיעה כמה דקות אחר כך. המשימה: לסווג בטבלה מי מהחיילים שתחת פיקודנו היה לוחם ומאיזו יחידה הגיע.

במוצאי החג, כשהתחלנו להבין את גודל האירוע, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו מעבר. טבלה זה נחמד וחשוב, אבל זה לא מספיק. בידיעה שזהו מהלך מסובך וחסר סיכוי, ניסיתי לשלוח הודעות למפקדים לשעבר מהצוות בצנחנים שידברו עם מי שצריך, שיחזיר אותי ואצטרף ללחימה. רק שייתנו נשק ואגיע. הכשרה יש.

אומנם אנחנו לא לוחמים, אבל לא ניתן לזה לעצור אותנו. אם אנחנו לא יכולים להילחם, נעזור בדרך אחרת

בבוקר יום ראשון התחלתי לחשוב איך אני יכול לתרום למאמץ המלחמתי. ידעתי שיש חיילים רבים שזקוקים לתמיכה, גם אם לא באופן ישיר. יחד עם חבר הצטרפתי לקבוצות ואטסאפ של התנדבויות וניסיתי להשתלב. לאט־לאט עוד חברים הצטרפו – חברים שלא נקראו לדגל בין אם זה בשל תפקיד פחות רלוונטי ללוחמה חזיתית או כאלה שעוד לא קיבלו צו. התאספנו לחבורה של שבעה חבר׳ה, בנים ובנות מהשבט, כשהתחושה המרכזית היא – אומנם אנחנו לא לוחמים, אבל לא ניתן לזה לעצור אותנו. אם אנחנו לא יכולים להילחם, נעזור בדרך אחרת. ואז הגיעה הודעה שבמוצב הרודיון יש חיילים שחסר להם – שימו לב – בוקסרים. חיילים שהוקפצו מהרגע להרגע, רק ארזו תיק וישר התייצבו. החלטנו ללכת על זה, זו המשימה שלנו לשעות הקרובות.

נסענו לסופר היחיד שהיה פתוח. כשהגענו, ראינו עוד בני נוער שאוספים אוכל לחיילים ושילבנו איתם כוחות – קנינו כמה דברים שיכולנו מכספנו ואת השאר הביאו לנו החבר׳ה שהיו שם כששמעו שאנחנו נוסעים למוצב. איתנו ברכב שקיות מלאות בכל טוב – שתייה, ביגוד, כלים, נשנושים, שימורים, שמפו, דאודורנט, מוצרי היגיינה נוספים ומה לא. החבר שנוהג חמוש, אני לידו ועוד שני חברים מאחור וההודעות בקבוצות לא מפסיקות להגיע – חיילים שנמצאים בבסיס ואין להם כלום, ברמה הכי בסיסית. התחלנו להבין שהתופעה רחבה יותר מכמה חיילים תקועים ושצריך לקחת את העניין הזה לידיים שלנו. פתחנו קבוצה בפייבוקס ובעזרת הרשתות החברתיות התחלנו לגייס כספים לציוד, ביגוד, מוצרי היגיינה וכדו׳.

חזרה למוצב הרודיון. כשהגענו לשם התחלנו להרים את האווירה ובשילוב כוחות עם עוד צוות שהגיע לשם הרמנו מנגל מושקע לכל החיילים במקום (סדירניקים ומילואימניקים כאחד), תוך כדי שיתוף ברשתות כדי להגביר את המודעות ולעודד את המשך גיוס הכספים.

חבר מהיישוב הגיב על הסטורי של המנגל וכתב שהוא נמצא במוצב וחדר האוכל ריק. אין אוכל, אין ארוחת ערב, אין כלום. תוך שעה הצלחנו לגייס כאלפיים שקלים, בעיקר מבני נוער שמרגישים בדיוק כמונו – רצון אדיר לתרום איך וכמה שרק אפשר. במקביל התקבלו הודעות על רצון להצטרף להתנדבות ולעזור בדרכים אחרות. נכון לכתיבת שורות אלו גויסו כבר קרוב ל־6,000 שקלים.

בסביבות השעה 1:00 בלילה, לאחר אינספור תודות מכלל החיילים, חזרנו הביתה בתחושת סיפוק אדירה ובליווי צבאי (בכל זאת, מלחמה). החלטנו שהעשייה רק התחילה, פתחנו קבוצת ואטסאפ בשם ״צוות שאני בונה״ (מההקלטה הוויראלית לגיוס מילואים, ואם אין לכם מושג על מה אני מדבר אתם כנראה מעל גיל 30 וצריכים להשלים חומר) והתחלנו לדבר על תכנונים למחר. את בוקר יום שני פתחנו עם משימה אחת – ביגוד חם ונגד גשם. ברוך השם ההירתמות של עסקים ואזרחים הייתה מרשימה ומעודדת, בין אם מדובר בהנחות משמעותיות (בוקסר איכותי בשישה שקלים, למשל) או בעזרה בלתי פוסקת בשינוע מוצרים ופריטים לבסיסים.

ברגעים אלה ממש אנחנו נוסעים לקנות, עם הכסף שגייסנו, 300 בוקסרים ומאה חולצות תרמיות שהצלחנו לקבל בהנחה משמעותית. במקביל, למוקד שלנו באלעזר הגיעו חבילות ענקיות של אוכל ומוצרי היגיינה – במבה, קפה שחור, משחות שיניים, פריכיות ועוד. מאחוריי, הצוות עושה טלפונים ומנהל מתנדבים להעברת משלוחים לבסיסים ולמוצבים נידחים. אפילו לפלוגה של דוד שלי שנמצאת באמצע שום מקום ליד החרמון הצלחנו לארגן אוכל ומוצרים בסיסיים. ומה עם ביגוד חם ופנסי ראש? העברנו בקבוצות וההיענות מטורפת, תוך דקות יש אנשים טובים שמוכנים להגיע ללוחמים שלנו!

אין ספק שתחושת העשייה הזו וההירתמות הבלתי פוסקת ממלאות אותנו בתקווה, אנחנו רק התחלנו ומתכוונים להמשיך. העברנו את הבשורה גם אל מעבר לים והתמיכה הכספית שלנו הוכפלה; אנחנו בקשר עם ספקים שמוכנים לתרום בגדים, פנסי ראש וציוד טקטי; ועוד הרבה אנשים טובים שמוכנים לקנות ולשנע. המלחמה הזו צריכה להיקרא ״מלחמת האחדות״ ולו בשל העובדה הפשוטה שזו התוצאה שלה. אנחנו ננצח ונצא חזקים יותר – כעם, כחברה, כצבא וכמדינה.