בין אוסלו לסברה ושתילה

הציר המרכזי עוסק בפרשת "בית הקברות הימי": אסון טביעתה של ספינת הקיטור "הנסיכה דַנגהילד" על מאות נוסעיה בשיא מלחמת העולם השנייה, ב־23 באוקטובר 1940, בזמן ששטה בנתיב ה"הוֹרטיגְרוּטֶה" מהים המהיר לאורך החוף הנורווגי. הגרסה הרשמית קבעה שהספינה נפגעה מאחד המוקשים הימיים שפיזרו הבריטים נגד אוניות גרמניות שיצאו מנמלים נורווגיים. ציר העלילה הראשי עוסק בבירור־מחדש של נסיבות הטביעה ובחשיפת עובדות חדשות. או כפי שנכתב ב"הערת המחבר": "כל הפרטים הנוגעים לטביעה… מבוססים על מקורות תיעודיים, ויש בהם משום סיפור חדש על אשר קרה…".

עסקים מפוקפקים עם הגרמנים

סביב הציר הזה סובבות כמה עלילות־משנה: שתיים מהן עוסקות בשני הענפים של שושלת משפחתית נורווגית, שושלת פאלק. מייסדה היה תוּר פאלק המכונה "תוּר הגדול". הוא שהקים את מפעל הספנות המשפחתי וצבר את העושר הגדול, והספינה האבודה הייתה שייכת לחברה שלו. לתור פאלק היו שתי נשים, ולאחר מותו התפצלה השושלת לשני ענפים – שכוללים את שני בניהן ואת נכדיהן של הנשים האלה. הענף הראשון והחשוב בעלילה הוא בעל הממון, הכוח, וההשפעה; האחוזה של הענף הזה וכל חבריו נמצאים בדרום, בקרבת עיר הבירה אוסלו ובמרכז הפוליטי והכלכלי של המדינה. בראש הענף הזה עומד עכשיו אולב פאלק, בנה של וֶרָה לינד – אשתו השנייה של תור פאלק. ורה לינד, אשת ספרות, ממשיכה להטיל את צילה על השושלת גם לאחר מותה, ונסיבות מותה, צוואתה האבודה וספר זיכרונותיה פותחים תיבת פנדורה שמערערת את הסדר הקיים ואת הסיפור הישן על טביעת הספינה.

הענף השני, המרושש, החלש והמקופח, מתגורר בצפון, סביב העיר ברגן, מוצאו מאשתו הראשונה של תור פאלק, והנציג שלו בסיפור הוא הנס פאלק, רופא בעל מוניטין בינלאומיים. רוב זמנו מוקדש לפעילות רפואית באזורי מצוקה: לבנון במלחמת האזרחים ובטבח סברה ושתילה, סוריה בתקופת דאעש, אפגניסטן וכולי.

לכל המכלול הזה מתקשרת עלילה נוספת, שהגיבור שלה הוא יון עומאר (יוני) ברג, איש קומנדו וצללים, שנשלח על ידי המודיעין הנורווגי ללכוד נורווגי־מוסלמי בשם פלח שהצטרף לדאעש. באופן מעורפל כלשהו נחשד יוני ברג עצמו שהחליף צד והצטרף למדינה האסלאמית. הנס פאלק מצליח לחלץ אותו מהכלא בכורדיסטן ולהחזירו לנורווגיה. יש לו רק תנאי אחד: שיוני ברג "יכתוב את הביוגרפיה שלו". מטרתו הסמויה היא להחזיר לענף המשפחתי שלו את זכויותיו שנגזלו ממנו לדעתו שלא כדין. משימה זו מחייבת לפרק את פקעת השקרים, הבגידות והזיופים ששושלת פאלק כבולה בתוכה. היא תחייב גם לפתוח מחדש את פרשת טביעתה של "הנסיכה דַנגהילד" ב־1940, ולהתמודד עם השמועות שלתור פאלק היו קשרים עסקיים מפוקפקים עם הגרמנים.

אם לא די בסיפור המורכב ממספר ניכר של דמויות, מפריסה גיאוגרפית בשני קצוות תבל (נורווגיה והמזרח התיכון) ומהתרחשויות בהווה ובעבר – הספר גם בנוי מעשרות פרקים קצרים שמדלגים מזמן לזמן וממקום למקום, בעקבות הדמויות השונות. המבנה הזה מבלבל, ודרוש ריכוז ומאמץ כדי לטוות את החוטים שיקשרו בין הפרקים הבלתי־סדירים וירכיבו את הסיפור השלם.

הסיפור משרת את המסר

לכל הפרקים המרובים והמדלגים האלה מצטרפים גם שני טקסטים בגופן שונה, שאמורים לייצג מסמכים מקוריים־אמיתיים, שמיועדים לחזק את הרושם כאילו כל מה שסופַּר אכן התרחש במציאות. טקסט אחד הוא "הסיפור האמיתי" של טביעת "הנסיכה רנגהילד", שנכתב על ידי הדמות הספרותית ורה לינד, אבל אמור לשקף את תוצאות התחקיר על אודות הטביעה שערך המחבר, לפי עדותו, ב"הערת המחבר" ובפרק ה"תודות". הטקסט השני הוא הצוואה האבודה, שנעלמה אחרי מותה של ורה לינד ושעשויה לשנות את שיווי המשקל ואת היחסים ההדדיים בין שני ענפי שושלת פאלק.

כל הערבוביה הזאת, ובייחוד הסיפור המזרח־תיכוני ש"נדחף" לעלילה שושלתית־נורווגית מהזן המוכר והנוח, מעוררים תחושה של גודש מיותר. מתעוררת בלב השאלה: בשביל מה? האם לא די בסיפור המשפחתי הנורווגי על הטביעה, ובמאמציו של אולב פאלק להדיר את המחצית השנייה של השושלת מן המגיע לה, כדי לחשוף את פניהם המכוערים של בעלי הון חסרי מוסר ותאבי כוח? לשושלת פאלק פוטנציאל להיות הגרסה הנורווגית המהנה של סדרות השושלות האמריקאיות משנות השמונים, אז בשביל מה המזרח התיכון?

תשובתו של הסופר ברורה. הוא לא כתב את "דאלאס" או "שושלת" הנורווגית, אלא סיפור אחר לגמרי. והמבנה המורכב והמבולבל־לכאורה, עם הדילוגים בין אנשים ויבשות, אינם מקריים. הסופר רוצה להראות שזה לא רק מה שמשפחת פאלק עשתה בעבר, זה לא רק חוסר המוסריות בתוך המשפחה והצביעות שלהם כאשר באצטלה של עמותה פילנתרופית הם דורסים אחרים כרצונם; זה נמשך גם בחוץ, בזירה העולמית, וגם בימינו, במזרח התיכון. אותה נורווגיה שמתיימרת להיות שומרת השלום העולמי ולהתנהל לפי חוקי מוסר, מניחה למשפחת אצולה חסרת מעצורים לכפוף את מדיניות החוץ הלאומית לאינטרסים המשפחתיים, ומונעת מגיבור מלחמה מעוטר (יוני ברג) שהואשם שלא בצדק בהצטרפות לדאעש, להשתחרר ולחזור לביתו בנורווגיה. וזאת משום שהיא מפחדת ממה שיחשוף על אודות המשפחה בתחקיריו העיתונאיים.

הסיפור המזרח־תיכוני משרת אפוא את המטרה, אולי האג'נדה, של אַסְלָק נוֹרֶה: להראות כיצד הצבע השחור על ידיה של משפחה קפיטליסטית נדבק גם לידיו של השלטון ושלוחותיו, ולא רק כלפי פנים אלא גם בזירה העולמית ומעבר לים. בין אם מסכימים לעמדותיו הפוליטיות והחברתיות של נוֹרֶה ובין אם לא – הספר המורכב והתובעני הזה כתוב מצוין ומספק די תוכן וגיוון ודי אקשן, מתח ותפניות מפתיעות, כדי להפוך את המאמץ לכדאי ולמעלה מכך.

ולסיום, מילת שבח למתרגמת: רות שפירא היא מתרגמת מיומנת שמתמחה בשפות הנורדיות. הספר מתורגם בשפה יפה ומדויקת וברגישות לסגנון, למשלבי לשון ולניסוח, והתוצאה היא טקסט נורווגי שנקרא כאילו נכתב במקורו בעברית.

בית קברות בים