קשה לתאר מה עברנו עד הרגע שיצאנו. רק בשבת בצהריים, אחרי שקיבלנו טלפונים מכל בני המשפחה המודאגים, התחילה להתבהר התמונה. המלחמה היא לא רק בשדרות, היא בכל אזור העוטף. האבדות קשות כבר מהשעה 7:00, כשמחבלים השתלטו על תחנת המשטרה בעיר. קשה להאמין ולא קל לספר, אבל במהלך השבת הסתובבנו עם הילדים באופן חופשי במרפסת. עכשיו כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה היה שילוב של אומץ ובורות. מי דמיין לעצמו חוליות של מחבלים מסתובבות בכל העיר? כל השבת ניסינו להתרחק מהמדיה, לשמור על השבת והשפיות עד כמה שאפשר. את סעודת השבת אכלנו בממ״ד לבקשת הילדים, את הצהריים בילינו עם השכנים מהקומה מעלינו (כולנו היינו חייבים להתאוורר) ונפרדנו בהרגשה טובה.
ברגע שסיימנו הבדלה פתחנו טלפונים והתגלתה הזוועה הגדולה. תוך כדי אזעקות וניסיונות קשים להשכיב לישון ילדים מפוחדים והיפרים בו־זמנית, ניסינו להבין את התמונה. עוד טלפון ועוד הודעה ועוד דאגה לשלומנו, אבל אנחנו בעצמנו לא יודעים מה שלומנו. החלטנו שאת יום ראשון נעביר בבית ונראה מה יהיה. הגיע הבוקר, אחרי לילה ללא שינה, ואנחנו מנסים לנהל שגרה של משפחה בחופש. המקרר מתחיל להתרוקן ואנחנו מחשבים ביצים, טונה וחלב, לא יודעים כמה זמן נהיה נצורים פה. שומעים על משפחות שנסו על נפשן. המשפחות שלנו מתחננות שגם אנחנו נברח, אבל לא הצלחנו לאזור אומץ לצאת. הבית שלנו הוא מבצרנו וטוב לנו פה, ככה סיפרנו זה לזה. הגיע הערב, ושוב שעות ארוכות של טקס שינה. שחר הקטן בוכה ומפחד מדלת הממ״ד הסגורה, אז יצאנו איתו החוצה לסלון, אבל מבחוץ נשמע קרב יריות. ובכל חזרה איתו לממ״ד הוא שוב בוכה בהיסטריה. בכלל, הוא בוכה בהיסטריה מכל בום שהוא שומע, ואזעקת צבע אדום היא טראומה אחת גדולה. אחרי שהילדים נרדמו הוחלט – מחר בורחים! כל הלילה לא הצלחתי לישון, הקולות הכי קטנים נשמעו לי חשודים, והקפצתי עד אלינו כוחות צבא עם מסוקים כי שמעתי צעקות מבחוץ.
״בשעה 10:00 מעמיסים רכבים ויוצאים בשיירה״, ככה נכתב בקבוצת הוואטסאפ של הבניין שלנו. היו לי שעה וחצי לחשוב מה אני צריכה לקחת – לא לשכוח טיטולים, לא לשכוח מגבונים, לא לשכוח מחליק לשיער (חייבת לשמור על שפיות). פתחתי תיקים, גרפתי פנימה מדפים שלמים של בגדים וסגרתי, בלי לבדוק מה יש או מה אין. פשוט הכנסתי לתיק וסגרתי.
הלב דופק בקצב מסחרר, אני מנסה להשתלט על הבכי ופשוט לא מצליחה, וכשהגענו ליישוב איבים פרצתי בבכי. הילדים לא מבינים, למה אמא בוכה? הרי יצאנו משדרות
הגענו לשעה המיוחלת ו… צבע אדום. טוב, נחכה עוד עשר דקות. בקבוצת הוואטסאפ מתחילים להתלבט אבל אני מודיעה בהחלטיות – כשאנחנו מסיימים להעמיס ציוד אנחנו נוסעים, ומי שרוצה להצטרף מוזמן. וכך עשינו, בשעה 10:30 ביום שני ירדנו לכניסה, ספרנו ביחד עד שלוש ורצנו לרכבים. הושבנו את הילדים, חגרנו רק את שחר התינוק, התנענו את הרכב והתחלנו בנסיעה, בשיירה עם עוד שלוש מכוניות. זו הייתה הנסיעה הכי מהירה ויחד עם זאת הכי איטית בחיי. בכל כיכר הלב מחסיר פעימה, כל רכב שעובר, אני מתפללת שהוא משלנו. אנשים עוברים ברחוב ואני נבהלת. העיר מלאה בכוחות הביטחון, אבל תחושת הביטחון נעלמה אי־שם בשבת בצהריים. מגיעים לרמזור האחרון לפני היציאה מהעיר, מאיצים ויוצאים. הלב דופק בקצב מסחרר, אני מנסה להשתלט על הבכי ופשוט לא מצליחה, וכשהגענו ליישוב איבים פרצתי בבכי. הילדים לא מבינים, למה אמא בוכה? הרי יצאנו משדרות. אני מנסה להסדיר נשימה ולתת הסבר, אבל אין לי הסבר הגיוני. אז אני ממשיכה לבכות חרישית כדי לא להבהיל אותם.
הגענו למקום מבטחים, להורים בגוש עציון, אבל אין לי אוויר. אני פשוט לא מצליחה לנשום. ברגע שסיימנו להוציא את הילדים מהרכב רצתי להורים שלי ונתתי לבכי להשתלט עליי. במשך חצי שעה ישבתי על הכורסה ולא זזתי. בהיתי, בכיתי, ניסיתי לעכל את המראות הקשים שראינו בדרך ובעיקר ניסיתי לנשום.
מודה שאני עדיין לא נושמת, פשוט אין לי אוויר. גופי במקום מבטחים, אבל הלב? הלב בשדרות בבית שלי.
