אלה ימים מבלבלים. אנחנו מרגישים כמו בתוך חלום בלהות ומקווים שעוד מעט נקיץ ממנו. המבוגרים מוטרדים מהילדים ומבני משפחה קרובים מגויסים, מדברים על חוויות העבר (מלחמת יום הכיפורים ומלחמות אחרות), ואתם, אלו שצעירים מכדי להתגייס או שמסיבות שונות אינכם מגויסים, יושבים שעות על שעות עם הנייד, דולים כל פיסת מידע ונחשפים לסרטוני זוועה שכמותם לא נראו.יש מכם המהלכים על קצות האצבעות כדי לא להפריע להורים שפניהם נצבעו בדאגה ובני המזל שביניכם עסוקים בפעולות התנדבות שונות ועושים נפלאות למען אחרים. ויותר מכולם, אני רוצה לדבר אל רבים, כל כך רבים מכם, שאיבדו קרוב משפחה מדרגה ראשונה או שנייה או חברים ושכנים, ואתם מרגישים שהעולם נפרץ והתנפץ ותוהים איך והאם בכלל אפשר לאסוף את השברים.
בתור אחת שאיבדה אח במלחמה עקובה מדם, שגם בה הייתה הפתעה גמורה וגם היא התרחשה בעיצומו של יום קדוש, אני רוצה לספר לכם כמה דברים חשובים שלמדתי במהלך כל עשרות השנים שחלפו, מאז היותי נערה צעירה, דרך שנותיי הרבות שבהן הפכתי את המשבר למקצוע והתמחיתי בסיוע מערכתי ופרטני, כאשר תמיד הדגש היה על ילדים ומתבגרים.
אז קודם כול והכי חשוב לומר: אם חוויתם אובדן קרוב, טבעי שאתם מרגישים כאב בלתי נסבל ותחושה שהכול מתפרק – אנשים רבים נכנסים הביתה במשך כמעט כל היממה. אתם מוצפים בגעגוע מכאיב, אולי אתם מרגישים אשמים ("למה הוא ולא אני?" או "למה רבתי איתו בשבוע שעבר?"), אולי אתם כועסים ("איך הוא נעלם לי ככה?", "למה הם כל הזמן מדברים עליו ולא רואים אותי?"). ייתכן שאתם מתקשים לישון או סובלים מחלומות בעתה. והקשה ביותר: נראה כאילו הכאב הזה הנורא, יישאר לתמיד.
אל תילחמו ברגשות שליליים. הסתכלו עליהם ותנו להם את הזמן. אל תיבהלו ואל תתביישו ברגשות כמו אשמה, כעס או אפילו קהות חושים ואי הרגשת עצב. הרגשות האלה אנושיים
אנסה לעשות סדר בכל הרגשות הקשים:
- טבעי שהרגשות האלה קיימים בעוצמה. גם כשהגוף מקבל מכה חזקה, בהתחלה זה מאוד־מאוד כואב. אל תילחמו בכאב, אבל הוא תהליך שצריך לעבור אותו. לצערי, אין לנו מין "זריקת אפידורל נפשית", שתעלים את הכאב. אל תילחמו בו, בטאו את הכאב בפני מי שאתם מרגישים קרובים אליו, כתבו לעצמכם את המחשבות והרגשות, כך שתוכלו לעבד מאוחר יותר את מה שאתם עוברים.
- אל תילחמו ברגשות שליליים. הסתכלו עליהם ותנו להם את הזמן. אל תיבהלו ואל תתביישו ברגשות כמו אשמה, כעס או אפילו קהות חושים ואי הרגשת עצב. הרגשות האלה אנושיים ומוכרים ואין צורך להילחם בהם, אבל נסו לא להתעמק באשמה ולטבוע בה. זכרו: אחים וגם הורים וילדים רבים לפעמים, אבל עמוק בלב יודעים שהם משפחה אחת ומסוגלים לסלוח ולעבור הלאה. אם הייתם שואלים את האח או האב האִם הם סולחים, אני משוכנעת שהם היו אומרים שכן. עִברו הלאה עם האשמה. והכעס? הוא עובד הפוך־על־הפוך בגלל האהבה הגדולה: קשה לכם בלעדי האדם האהוב והכעס הוא הביטוי לקושי.
- חזרו מהר ככל הניתן לשגרה וחפשו דרך להיות פעילים. זהו אחד החלקים הקשים יותר, כי בהתחלה הכול נראה כל כך טפל וחסר חשיבות, אבל הוא חשוב מאין כמותו. זה מה שיאפשר להתאפס ו"לחזור לשפיות" כלשהי, אחרי ימי השבעה.
- הצטרפו לקבוצות תמיכה. משרד הביטחון וביטוח לאומי ועמותות של אנשים טובים יציעו לכם קבוצות תמיכה. זוהי אחת הדרכים הטובות ביותר בדרך לחזרה לתפקוד ולהתאוששות כלשהי. שם תרגישו שבאמת מבינים אתכם.
- אל תחששו לקבל עזרה מקצועית. אם קשיי השינה, בעיות הריכוז או החששות מעשיית דברים המזכירים לכם את האירוע נשארים קיצוניים גם אחרי חודש־חודש וחצי ממנו, אתם חייבים לקבל עזרה מקצועית. זה לא אומר שאתם חלשים, זה אומר שאתם אנושיים! ככל שתקבלו את העזרה מהר יותר, כך יכולת ההתאוששות תהיה גבוהה יותר.
אני יודעת שכאשר אני מדברת על יכולת התאוששות, אני נשמעת חסרת הבנה או אמפתיה לכאב העז שאתם חשים. אילו לא הייתי במקום הכואב עד אימה הזה, לא הייתי מעיזה לומר זאת, אבל על בשרי חוויתי. זה ייקח זמן וזה מאוד קשה, אבל זה אפשרי.
ועוד משהו: בחרתי להתמחות במשבר, חירום ואובדנות. הקמתי וניהלתי יחידה בנושאים הללו במשרד החינוך, במשך כמעט 20 שנה. לא פעם אנשים שאלו אותי: איך את יכולה לשמוע כל היום על אסונות ומיתות משונות? לי הייתה תשובה קבועה: "לכל אחד יש את השריטות שלו, ואני יודעת בדיוק מאיפה השריטה שלי" – הייתה לי הזכות להפוך את השריטה העמוקה הזו למנוף של חיי לסייע לאחרים. גם עכשיו, עם ארבעה בנים מגויסים, היכולת לסייע לאחרים נותנת לי משמעות וכוח.
בשורות טובות. תחזיקו מעמד, אני סומכת עליכם.
ד"ר יוכי סימן–טוב, מומחית במצבי משבר, חירום ואובדנות, מרצה באקדמיה וברחבי הארץ ומטפלת cbt.
