לרמטכ"ל הרצי הלוי השלום והברכה,
ההיסטוריה מתנהלת בדרכה הרגילה בצורה אבולוציונית. לעיתים נדירות נקרית על דרכנו האפשרות לשינוי רבולוציוני. השאלה אם נהיה ראויים ויהיה לנו הכח לחולל את המהפך ולהטות את הספינה במאה ושמונים מעלות לעומת מה שהיה עד לכאן.
דוגמה לשינוי כזה נקרתה לפנינו בדיוק לפני חמישים שנה: בשבת בבוקר, יום הכיפורים תשל"ד, 6/10/73, בשעה 04:30, קיבל הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר ("דדו") את ידיעת הזהב: בערבו של אותו יום עומדות מצרים וסוריה לפתוח נגדנו במלחמה כוללת. דדו לא חשב פעמיים, השליך את הערכת אמ"ן לפח הזבל, ושינה דיסקט בו במקום במאה ושמונים מעלות. מכאן הוא נרתם לניהול המלחמה בכל מאודו. ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך: עד אז כל המערכת הייתה שבוייה בכבלי ה"קונספציה" המפורסמת, שגרסה שהסבירות למלחמה היא נמוכה ביותר. כמה שעות לאחר מכן, מעט מאד לפני פרוץ הקרבות, שר הביטחון דיין עדיין לא היה משוכנע, כדדו, שאכן המלחמה עומדת לפרוץ. וסביר מאד להניח שהתנהלותו זו של דדו חסכה לנו הרבה מאד תלאות וחיי אדם, שהיינו סופגים בנוסף למכות הקשות שספגנו, לולא שינוי הדיסקט של דדו.
והנה, כבוד הרמטכ"ל הרצי הלוי, הזדמנות פז שכזאת, שבדרך כלל באה ללא הזמנה מראש, נקרתה על דרכך כעת. כשנכנסת לתפקידך, לפני קרוב לשנה, לא העלית בדעתך את הסיטואציה שתעמוד בפניך, והשאלה הגדולה היא האם הינך ראוי לשעה הגדולה שנקרתה על דרכך. וכמדומני, הרצי, שהאתגר שבפניו אתה ניצב, גדול לעין ערוך מהאתגר בפניו ניצב דדו. משום שהוא היה צריך להתנער "רק" מקונספציה מוטעית של ראשי אמ"ן. ואילו בפניך, כאמור, האתגר גדול לעין ערוך: בשבת, שמחת תורה תשפ"ד, התנפצה לרסיסים, בקול רעש עצום, הקונספציה שבה מחזיקים רוב מניין ובניין של ראשי מערכת הביטחון של ישראל, על אגפיה השונים, בעבר ובהווה. ולא רק הם, אלא אף חלק לא קטן ולא מבוטל בכלל של העם היושב בציון, נגרר אחרי קונספציית השקר הזאת.
כמה ממאפייני הקונספציה הזאת, למשל: הפקדת בטחונו בידי זרים ושת"פ בטחוני עם רשות העוינת אותנו ומבקשת לחסלנו (רק בטקטיקה שונה מזו של החמאס), ניסיונות חוזרים ושונים להגיע להבנות עם החמאס, תוך כדי האכלת המפלצת העזתית, חתירה לשקט תעשייתי זמני תוך כדי הטמנת הראש עמוק בתוך האדמה, ניהול לחימה מול מרצחי החמאס כאילו אנחנו נמצאים במרחב שבין ג'נבה לאוסלו ולא במזרח התיכון, תוך כדי אימוץ נהלים הזויים כמו הקש בגג, שמירה על חיי ה"בלתי מעורבים" אף במחיר סיכון חיי חיילנו, מתן אפשרות לטיפול רפואי למפלצות האדם הללו בתי החולים שלנו, מדיניות ההכלה, תאוריית "החמאס מורתע" ועוד ועוד.
עכשיו בידיך לשנות את הנוסחה הנ"ל מהיסוד: העם שאתה מופקד על בטחונו, לא יסתפק בפחות מהחרבה מוחלטת של הישות העזתית, בלי למצמץ. לא לעשות שום חשבון לחיי אוכלוסיית האויב, ולא לסכן בכהוא זה שערה משערות ראשי בנינו בשביל לשמור על חיי אזרחי עזה, ויהיו אלה זקנים, נשים וילדים. לאפשר למי שרוצה לברוח לסיני – שיברח, ולשטח את העיר, פשוטו כמשמעו. ורק אחרי שיטוח רחוב או שכונה והפיכתו לשממה, ניתן להכניס לשם חיילים שלנו, ללא סיכון מיותר. לעניין הזה, הרצי, לשינוי הזה בתפיסה, צריך אומץ לב ונחישות רבים לעין ערוך מאלו שגילית בשדה הקרב. אבל זה מה שנדרש ממך כעת. ומי שמהמטכ"ל שלך שלא יתיישר עם הכיוון החדש, אתה מוזמן להסיר אותו מן הדרך ולשלוח אותו הבייתה. אם אתה מסוגל לכך, אז צא לדרך ומובטח אתה שכל העם יעמוד מאחוריך. ואם לא – אז גש עוד היום לראש הממשלה ותניח את המפתחות, וימצא מועמד אחר שיעשה את המלאכה. יש לי כמה מועמדים ראויים לכך.
ועל הדרך, עוד עניין חשוב מעין כמותו – עניין החטופים. אף כאן, נדרש שינוי יסודי מהדרך שנהגנו בה עד היום. אינני אסטרטג גדול. אבל אני מעריך את עצמי כאדם מפוכח, המבין היטב את המרחב בו אנו חיים ואינו שוגה באשליות. בזמן הקמפיין על גלעד שליט והתרקמות העסקה לשחרורו, התבטאתי בזמן אמת, בהרצאה שנשאתי (ולא כמו אותם חכמים בדיעבד, שפתאום גילו שהם בעצם התנגדו לעסקה) וכיניתי אותה כ"חרפה מוסרית", ואף ספגתי נזיפות מקהל שומעיי על ההתבטאות הזאת. היום כולם מבינים לאן הוליכה אותנו החרפה הזאת. ולא, אינני אטום רגשות לסבל של בני עמי הנתונים בשבי המפלצות הללו (וצר לי שאני פוגע בכבודן של המפלצות). קראתי כמה מהתיאורים, וליבי מתפלץ בקרבי. אבל גם כאן צריך לשנות את הנוסחה מהיסוד. לא עוד מו"מ לשחרור החטופים.
על מנת לסבר את האוזן, להלן סיפור קטן: בתקופת ניסיונות החדירה מירדן דרך הבקעה ליו"ש, אחרי מלחמת ששת הימים, היה גנדי הי"ד אלוף פיקוד המרכז. יום אחד הגיעה ידיעה שבעוג'ה מסתובבת חוליית מחבלים. גנדי אסף את גברי הכפר ודרש את הסגרת החולייה לידיו, כשנענה במלמול מתחמק "הסביר" להם שתוך שעה כל המטעים שלהם יושמדו על ידי הדחפור שהיה שם. והוא קיבל את החולייה. זו השפה המדוברת במרחב, ואין בלתה.
רעיונות? בבקשה, אתרום כמה: למשל, לקיחת כל בני המשפחה של ראשי ופעילי החמאס הבכירים והכרזה ברורה: אם אתם רוצים בשחרורם, שחררו את שלנו. על כל שבוי שלנו שתיפול שערה משערות ראשו, יוצאו להורג עשרה מהם ועוד עשרה אסירים שיושבים אצלני בכלא. מזעזע? תזכרו במראות שראינו ותפסיקו להזדעזע.
רעיון נוסף, באדיבות יוסף חדאד: הרעבה של האוכלוסייה, והתניית אספקת אוכל ומים בהחזרת השבויים. פרקטית, אפשר לעשות זאת תוך כדי הפרד ומשול: כל מי שיביא חטופים, יקבל חנינה לנפשו, אספקת מזון, ועל מנת לעודד להביא כמה שיותר – תשלום שיוחלט עליו פר חטוף שהוא מחזיר.
רעיון נוסף: הקצבת זמן להחזרת השבויים והכרזה שאם עד אותו זמן לא מוחזרים – נשטח רחוב או שכונה ונשאר בו לצמיתות. איבוד שטח זה הדבר הכואב להם ביותר.
אלו מספר רעיונות, ומן הסתם שישנם עוד, בכיוון הזה. אבל כל זה מצריך, כאמור, שינוי יסודי בהלך המחשבה שהוביל אותנו עד כה וחישוב מסלול מחדש. האם תהיה ראוי לכך, הרצי הלוי? אם כן, יירשם שמך באותיות של זהב בספר דברי הימים של עם ישראל.
