מה היו עושים חיילים בחזית המצרית לו היו צופים בסרטוני זוועה של סורים משתלטים על מוצבים בקו, שמשודרים בטלוויזיה הישראלית? איך היה מתנהל גדוד 77 בפיקודו של אביגדור קהלני כשהיה מקבל פושים עם תמונות של הטנקים של החטיבה עולים באש?
כמו כל ישראלי, עם צאת שמחת תורה פתחתי את הטלוויזיה. אבל לא כמו כל ישראלי, אחרי עשר דקות כבר סגרתי אותה. לרגע התפלאתי מעצמי: איך כתבת פוליטית, שחיה מחדשות, מכבה את המסך דווקא עכשיו? אבל אלה לא היו חדשות אלא אוסף של האשמות, טענות ומענות על מה שקרה, ואיך קרה ומה היה אם. בימים שחלפו מאז ראיתי מגמה: באולפנים שידרו מעט מאוד כוח ועוצמה והרבה מאוד חרדתיות שרק הלכה וגברה.
אפשר לומר שהתמונה העגומה של אירועי סוף השבוע כבר פורסמה ברובה. כנראה אין בישראל איש שלא מכיר את ממדי הזוועה ונפגש מקרוב או מרחוק עם תוצאותיה האיומות. אנחנו עוברים ימים קשים מאוד, מלאי בהלה, מנסים להחזיק את הראש מעל המים כל אחד בגזרתו ותפקידו וכולנו כעם. לערוצי הטלוויזיה, תפקיד חשוב בכך. לכן שמחתי כל כך לשמוע את הכתב ניר דבורי אומר ביחס לנעשה ברצועת עזה "לא לוותר ולא לרחם", והחמיא לשר הביטחון ש"מדבר ברוח הזאת".
מדינת ישראל חיה על חדשות. בימי שגרה נשמעים מבזקים בכל שעה ובפיגועים קשים נפתחות מהדורות מיוחדות. לכן היה ברור ומתבקש שאלו יפעלו בתקופה הקרובה ביתר שאת. דוגמה לכך היא מפיק ששאל אותי בשתיים בלילה אם מתאים לי להגיע למשדר לפנות בוקר.
אכן, בימים אלו האולפנים נחוצים, ויושביהם אפילו עושים עבודת קודש: החדשות הן כלי העברת מידע וההסברה הטוב ביותר, והכתבים, שיש להם אלפי עוקבים, פרסמו ביומיים הראשונים של המלחמה תמונות ופרטים של מאות הנעדרים על מנת לסייע למשפחות למצוא בדל חוט אליהם.
כמובן שבכיסא העיתונאי ביקורת עניינית על דברים נקודתיים שאפשר לסייע להם, היא הכרחית: מחסור בציוד, פינוי תושבים למקומות נאותים, הוספת נשק ליישובים ביהודה ושומרון, וצורך מיידי בטיפול פסיכולוגי ונפשי, תמונות מחלישות ותיעודים קשים יישארו לזמן אחר.
ביום ראשון תהתה מגישה בכירה איך יכול להיות שלמרות המכה הקשה שלנו בעזה עדיין מתנהל ירי נרחב לעבר ערי ישראל. הייתי מציעה נקודת מבט אחרת, בגלל המכה הקשה של חיל האוויר שלנו על הרצועה, ארגוני הטרור מגיבים בירי נגד ישראל. הכותרת בחדשות 12 ביום שני אחר הצהריים הייתה "משבר הציוד במילואים". לא ניכנס לנתונים, שחלקם לא מדויקים, וזמן ההתארגנות לוקח את שלו. אבל ודאי שלא צריך להפוך כל דבר למשבר, ודאי כאשר הסיפור האמיתי הוא לא הכותרת שבחרו שם, אלא "אזרחים רבים מגייסים תרומות עבור ציוד מגן ואוכל לחיילים", כפי שנכתב בכותרת המשנה בסטריפ של השידור.
באותו ערב במהדורת כאן 11 דווח על תורי ענק בסופרים ומרואיין שאמר שהוא "מרגיש שיש מלחמה על אוכל", כל אלה לאחר הודעת פיקוד העורף וחרף ההבהרה שיצאה מצד דובר צה"ל שלא קיימים חוסרים ושמעט סבלנות תעזור יותר. ככה לא אמורים להתנהל.
כמו כן, שעות השידורים הארוכות מזמינות אל המסך פרשנים ואנשי תקשורת, לשעברים בצבא, אמ"ן, מל"ל, מוסד, שב"כ ועוד, מגישים ואנשים מהשטח שמעלים לרוב דיבורים בלתי נגמרים. וכשאתה נדרש לדבר על כל כך מעט בכל כך הרבה שעות, הדיונים גולשים למקומות כמו הכישלון, המחדל והאשמים. זה מגיע עד לכדי מצב של עימותים באולפנים, צעקות של עיתונאים ואלופים זה נגד זה. תגידו, זה מה שאנחנו צריכים עכשיו?
בבוקר שמחת תורה, עם האזעקה הראשונה, כבר גמלתי בליבי לומר לעצמי ולמי שמסביבי כמה שיותר דברים מחזקים, שירימו אותנו ואת העם. לא סתם אנחנו בתפקיד שלנו, יש לנו אחריות על התודעה הציבורית, על שיקום האמון והאמונה שאנשינו עושים את ההכי טוב שלהם. כולם צריכים עכשיו עידוד, חיזוק, כוח ואופטימיות כדי להילחם -כל אחד בזירה שלו.
זה לא אומר שצריך להרדים את הביקורת, להמעיט, לטשטש או לצנזר אותה – לכל דבר עת, ואפשר בעיקר לשנות את הטון, ולבחור מילים שיביאו עוצמה, אומץ, השראה, תקווה, טעם לחיים וניצחון. ביום שלישי אמרה איילת פריש, היועצת האסטרטגית בחדשות הבוקר של ערוץ 12, ש"יש לנו צבא מדהים, עם מדהים, והתגייסות מלאה, תראו את זה!". אכן, תראו את זה.
