יזכור א־לוהים את נשמות אחינו בני ישראל, חללי יישובי דרום הארץ, ואת קהילות הקודש, היישובים והקיבוצים, שנהרגו, נטבחו, נשחטו ונשרפו על קדושת השם, העם והארץ. יזכור א־לוהים את עקדתם עם שאר קדושי ישראל וגיבוריו, ויצרור בצרור החיים את נשמתם.
שני פוגרומים גדולים הביאו את התודעה היהודית לכלל הכרה שאי אפשר עוד להמשיך לחיות בגלות בין שונאי ישראל, והיו למנוע של המהפכה הציונית: הפוגרומים באוקראינה (בשנים תרמ"א־תרמ"ב), שכונו "הסופות בנגב", ובהם נרצחו כמה מאות יהודים בכמה שבועות, והפוגרום בקישינב (תרס"ג) שבו נרצחו כ־50 יהודים ועליו כתב ביאליק את שיריו המכוננים "בעיר ההרגה" ו"על השחיטה", ובעקבותיהם באה העלייה השנייה ולימים קמה מדינת ישראל. בארץ התחוללו אחר כך עוד שני פוגרומים גדולים: בתרפ"א נרצחו 47 יהודים, ובמאורעות תרפ"ט נרצחו בתוך שבוע 133 יהודים. בעקבותיהם חלחלה ההבנה שהיישוב היהודי זקוק לכוח מגן עצמאי, ובסוף התהליך הזה הוקמו המחתרות וצה"ל.
הרעיון היסודי של הציונות היה: ניטול את האחריות להיסטוריה בידינו. רק אנחנו נוכל להגן על עצמנו ורק בארץ מולדתנו, במדינה שתהיה שלנו. ואם ניאלץ להילחם, בנינו ימותו בקרב, כגיבורים, מתוך עוצמה, ולא ייטבחו, יירצחו ייאנסו ויילקחו בשבי – בחולשה ובכניעה, כפי שהיה לאורך אלפיים שנות גלות.
בחג שמחת תורה תשפ"ד, בארץ ישראל, נרצחו ביום אחד, כן, ביום אחד, כאלף ישראלים. נורא לכתוב את זה, להגות בזה, לומר את זה. מה שחווינו עכשיו, בכלל לא דומה למשבר של מלחמת יום הכיפורים, שבצירוף זמנים נורא חלפו ממנו בדיוק חמישים שנה. בשמחת תורה תשפ"ד זו לא הייתה מלחמה אלא פוגרום ענק (למעט מקרי גבורה מעוררי השתאות של יחידים שנלחמו). זה היה הפוגרום הגדול ביותר שידענו בעת החדשה, שרק מעשי הרוצחים הנאצים באושוויץ ובטרבלינקה היו גרועים ממנו, וכדי למצוא דוגמה היסטורית נוספת צריך להרחיק כנראה עד מסעות הצלב באשכנז או עד חורבן ביתר במרד בר־כוכבא.
התרגלנו כבר בשיח הציבורי לעין רעה, לציניות אינסופית, לפסימיות, לייאוש. יש לנו עם מופלא, ערכי, מוסרי להדהים, יצירתי, אוהב, מלא חסד, חברתי, רגיש. יש בחברה שלנו אינספור מוסדות ויוזמות חברתיות ואנושיות עבור כל מי שחלש
אבל הפוגרום הנורא הזה, הפוגרום המשפיל והמכאיב והמכעיס הזה, לא נעשה בגולה, תחת שלטון זר, בתנאי דלות, שפלות וללא כל כוח צבאי. זה היה פוגרום בארץ ישראל, תחת שלטון מדינת ישראל, ושלא כמו במאורעות תרפ"א ותרפ"ט הוא התרחש מתחת לאפו של צבא הגנה לישראל, החכם, הטכנולוגי, המאומן היטב, עם החיילים הטובים ביותר.
אז איך זה יכול להיות? איך קרה לנו אסון כזה? במה טעינו? האם הרעיון הציוני קורס לנגד עינינו? האם מדובר בכישלון איום אבל נקודתי ומקרי, כזה שיכול להסתיים בוועדת חקירה שתדיח את הרמטכ"ל או את ראש הממשלה, או שהווייז היהודי כולו צריך לחשב מסלול מחדש, כי לא רק האנטישמיות לא חלפה מהעולם עם הקמת המדינה כפי שקיווה הרצל, אלא שמאה ועשרים שנה אחרי, עם ישראל עדיין נשחט ונטבח, והרבה יותר גרוע מתרפ"ט או מקישינב?
קושי להאמין ברוע
אם הפוגרומים שלפני למעלה ממאה שנים הביאו לשינוי יסודי של התודעה היהודית והיו שלב משמעותי בדרך להקמת המדינה, על אחת כמה וכמה שהפוגרום הנורא של שמחת תורה חייב להיות בסיס לשלב חדש בתודעה הלאומית והמוסרית שלנו.
כולם מדברים עכשיו על המחדל המודיעיני הגדול. איך לא ידענו שהם מתכננים לנו שחיטה כזו? איך המודיעין שלנו שוב שגה באשליות? מדוע אף אחד לא העלה תרחיש כזה? זהו אכן מחדל הרבה יותר גדול מיום הכיפורים. שם היה מודיעין, אך הוא לא נלקח ברצינות מספקת ולא עובד להחלטות. כאן לא היה כלום, קריסה של ממש. לאן נעלם המוח היהודי? מומחי המודיעין יעסקו בוודאי בדרכי התרמית של חמאס שלמד לא להשתמש בטלפונים ניידים, במידור המוצלח שהוא הפעיל, ובאי תשומת הלב שלנו להתרעות שהגיעו. אבל זה איננו השורש. אחרי כל ההסברים הפרטניים שיינתנו תישאל השאלה הנוקבת, הקורעת: איך הפוגרום הגדול בתולדות ישראל, איך הטבח הנורא הזה, לא עלה על דעתנו?
את ההסבר השורשי אני רוצה להציע ממקום אחר לגמרי. סבתי, רבקה גרינשטיין ז"ל, נולדה בסוסנוביץ שבפולין. מספטמבר 1939 עד ינואר 1944, ארבע וחצי שנים, היא חיה תחת השלטון הנאצי האכזרי בסוסנוביץ, מרחק 30 קילומטרים מאושוויץ. היא ראתה זוועות שלא ייאמנו, בעלה ובנה נרצחו, ורוב יהודי העיר נשלחו לאושוויץ. בינואר 1944 היא הגיעה לאושוויץ. שבועיים אחרי שהגיעה לשם היא הלכה עם חברתה רוז'ה בין הצריפים ואמרה לה: בואי נלך ניקח לנו לחם, אני רעבה. רוז'ה שאלה: מאיפה ניקח? סבתא רבקה הצביעה לכיוון הארובות: משם. את לא יודעת מה יש שם? שאלה רוז'ה בתדהמה. לא, ענתה סבתא. שורפים אנשים, לא אופים לחם, הבהירה לה רוז'ה. לימים, סבתא הסבירה לנו: ידעתי הכול, אבל פשוט לא יכולתי להאמין. כל החינוך שלי, כל אמונותיי ותפיסותיי על מה הוא אדם ומה הם ערכיו, לא אפשרו לי להאמין במה שהיה גלוי לעיניי. זה פשוט לא היה אפשרי מבחינה אנושית.
שנים עסקתי במחקר השואה, והשאלה כיצד יהודים הלכו אחרי תוכנית ההשמדה הנאצית ולא התנגדו לה הטרידה את מנוחתי. התשובות שניתנו לשאלה הזו רבות, ובכל אחת יש אמת: ההונאה, ההסתרה, התעמולה, אמצעי ההרגעה, ועוד ועוד. אבל התשובה העמוקה, האמיתית, היא שרוב היהודים פשוט לא יכלו להאמין למה שהיה כתוב מולם באותיות ענק: "הם מתכוונים להשמיד אתכם". הסירוב להאמין לשטניות האנושית הגן על האנושיות שלהם, על אמונתם בבני אדם, אך למרבה האסון תרם תרומה מכרעת לקלות שבה נרצחו על ידי הרשעים הארורים.
אנחנו רגילים להשליך על אנשים אחרים, גם על עמים אחרים, את התפיסות שלנו, את הערכים שלנו. אנחנו נוטים לחשוב שגם כשהם אויבים, הם פועלים לפי אותו מכניזם תודעתי ומוסרי כשלנו, אלא שיש להם אינטרסים אחרים. כיהודים אנחנו רוצים להאמין בטוב, להאמין באדם, להאמין בשלום. החינוך היסודי ביותר שלנו הוא שהרע הוא מקרי, סטייה של רגע. אבל זו טעות מרה, ומוסר אשלייתי הוא מסוכן מאוד. אכן, אנחנו טובים, אבל טובים מדי. אי אפשר להיות מוסרי בלי להביט לרשע בעיניים, להכיר אותו ולהודות בו – ואז להילחם בו מלחמת חורמה, עד כלותו.
בזרועות המודיעין שלנו ומעליהם יש המון אנשים נבונים וטובים, טובים מדי. הם לא העלו על קצה דעתם רמה כזו של אכזריות כמו שראינו בפוגרום שמחת תורה. הם באמת לא מסוגלים לחשוב על "המון צמא דם" אלא רק על בני אדם רציונליים, שרוצים לחיות חיים טובים, שרוצים כלכלה ושלטון מסודר, ושלא יעשו שום פעולה שתאיים על החיים הנורמליים שלהם. אולי הם יבצעו איזה ניסיון חטיפה, חשבו, לכל היותר השתלטות על בית כדי להשיג הישג מדיני או כדי להחליף שבויים. אבל לשם מה לטבוח אלף אנשים? לשם מה לרצוח ילדים, נערות, זקנים וקשישים? איזה אינטרס זה מקדם?
למדנו בדרך הקשה, קשה מאוד, שהאויב הערבי בעזה מעדיף את מותם של ילדינו על פני חיי ילדיו. אלפי הרוצחים שרצו אחוזי אמוק דרך הגדר לתוך הארץ לקחו בחשבון שהם לא יחזרו. זה לא שינה להם דבר. העיקר להרוג יהודים, לטבוח, לשרוף. חברה שמעדיפה מוות על חיים, חברה שבנויה על שנאה, חברה שאין לה שום גבול מוסרי – היא הרשע בהתגלמותו.
הקוד האתי החדש
את הרשע צריך לחסל, בכל מחיר שנדרש לחיסולו. לא פיתויים כלכליים ולא הסכמים מדורגים, לא "הקש בגג" ולא הבחנות אנינות טעם בין מעורבים לאינם מעורבים בשעת המלחמה. הקוד האתי של צה"ל נכתב עבור אויב רגיל, לא עבור אויב רשע ואכזר. שמעתי את מנהיגי המדינה מצהירים: נשמיד את היכולות הצבאיות של חמאס. זו טעות בהגדרת המטרה. שורש הרשע איננו היכולות הצבאיות אלא החברה ותפיסותיה, והשלטון שלה, שיש לו יכולות צבאיות. אנחנו צריכים להשמיד את שלטון הרשע, ולהבטיח שלא תוכל להיות עוד מדינת חמאס עם ערכי חמאס. וזה אפשרי.
ההפצצות של חיל האוויר המלכותי של בריטניה בתחילת 1945 בהוראת צ'רצ'יל, שהחריבו את דרזדן והמבורג, גרמו למותם של כ־80,000 גרמנים "בלתי מעורבים". הם היו המעשה המוסרי ביותר בהיסטוריה, מפני שהם מוטטו עד כלה את משטר הרשע של היטלר, שחולל את השואה ואת המלחמה הנוראה בהיסטוריה. כשהחברה כולה שותפה לשלטון רשע, המעשה המוסרי ביותר הוא להילחם בה ולהרוג ככל הנדרש, עד שהרשע יחלוף מן העולם לגמרי, בדיוק כמו שקרה בגרמניה, שהפכה מאז למדינה דמוקרטית ומוסרית, ובדיוק כמו שהקיסרות היפנית האכזרית הפכה ליפן אחרת אחרי הריגתם של למעלה מ־100 אלף איש בהירושימה ובנגסקי. מדינת החמאס בעזה איננה מוסרית יותר מהקיסרות היפנית ומגרמניה הנאצית, וראויה בדיוק לאותו יחס, היחס אל הרֶשע הגמור, עד שנהיה בטוחים שהיא תהיה אחרת לגמרי, לא פחות מזה.
בזרועות המודיעין שלנו יש המון אנשים נבונים וטובים, טובים מדי שלא העלו על קצה דעתם רמה כזו של אכזריות. הם באמת לא מסוגלים לחשוב על "המון צמא דם" אלא רק על בני אדם רציונליים, שרוצים לחיות חיים טובים, שרוצים כלכלה ושלטון מסודר
וחשוב מאוד: עלינו לזכור את כל זה גם בעוד שבוע או חודש, כשרגשות הנקם אולי יתעמעמו, וכשנרצה כבר לסיים את המערכה או להחזיר את השבויים. אסור, אסור להשלים עם הרשע. זהו פשע מוסרי. שלום עושים עם אויבים, לא עם רשעים. את הרשעים הורגים!
העמדה המוסרית הזו היא גם עמדתה של התורה. מצוות מחיית זכר עמלק מוסברת בפסוק כך: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ". לאמור, עמלק ניצל את חולשת ישראל, את היותו ללא מגן וללא צבא, ותקף מאחור את הזקנים ואת החלשים, בשעת צמא וחולשה. זו נבזות, זו שפלות מוסרית שצריך לסלק מהעולם. כאשר שמואל הנביא מצווה את שאול המלך להכרית את זרע עמלק, הוא לא עושה זאת רק על סמך מעשיו בעבר אלא בגלל התנהגותו בהווה. הוכחה לכך אנו מקבלים כשדוד המלך יוצא עם הגברים מעירו צקלג להצטרף למלחמה בגלבוע, ועמלקים פושטים על העיר ושובים את הנשים והילדים. זו בדיוק אותה נבזות ורשעות. בגרסה המאוחרת יותר זהו המן האגגי, ששנאתו לעם ישראל גורמת לו לתכנן להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. על כל הופעה כזו של רשע ושפלות מוסרית או של שנאה לשמה, כשהם ביטוי של חברה או אומה ולא רק של יחידים, חל הכלל "תמחה את זכר עמלק". מחיית הזכר משמעותה שישות לאומית כזו, עם ערכים מעוותים כאלה, לא תוכל להתקיים עלי אדמות.
בזמן מלחמת העולם הראשונה כתב הרב קוק זצ"ל שעם ישראל ויתר על היותו ישות מדינית בין האומות כדי שלא יצטרך לשפוך דם בדרך לעצמאותו:
עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות …אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה (אורות המלחמה ג).
הרב צדק מאוד במובן הרוחני, כי זוהי אכן השאיפה העמוקה ביותר שלנו, לחיות בשלום, וטעה מאוד במובן הריאלי, שהרי לשם קיומה של מדינת ישראל אנחנו נדרשים להילחם ולשפוך דם. וכדי שלא יהיו כאן במדינת היהודים עוד פרעות ופוגרומים כמו בגלות, תפקידנו ההיסטורי הוא להילחם ברשע, נגד הטבע שלנו, נגד העדינות המוסרית שלנו, אבל בשביל המוסר האמיתי, כדי שנחיה.
לחיי העם הזה
אני רוצה להוסיף משהו חשוב על היחס בין המצב הנפשי־רגשי שלנו ובין עמדתנו הרוחנית. העצב בימים אלה הוא טבעי, הכאב הכרחי, האֵבל ברור, וגם תחושות החולשה והחידלון. במצב הנוכחי אפשר להיכנס בקלות לסחרור של האשמה, אכזבה, תסכול, ייאוש, דיכאון ושאר רגשות שליליים. זה אכן טבעי מאוד. אבל בזמן הזה כולנו חייבים להיות מעל הרגש האישי, חזקים הרבה יותר ממערבולת המחשבות שנובעות מהטבע האנושי והיהודי שלנו. הרוח חייבת לנהל עכשיו את הנפש. יש לכך שתי סיבות:
מבחינה נפשית – הדרך להתמודד במצב משבר קשה כמו זה היא אף פעם לא להאשים, להשתבלל או להתייאש, אלא להאמין ולקוות, לחשוב רק מחשבות טובות, לחפש את הטוב שבאדם ולחפש דרך להתגייס, לפעול, להציל, לעזור, לתקן. ומבחינה לאומית ורוחנית – הניסיון ההיסטורי של עם ישראל מלמד אותנו שכל משבר גדול שהיה לנו ושידענו ללמוד ממנו, לתקן בעקבותיו ולבנות מחדש, הפך ללידת רוח חדשה, להולדת שלב היסטורי חדש, לבניין קומה לאומית ורוחנית חדשה.
את מאגר התקווה והאמונה שלנו נמלא, קודם כול, במבט בעין טובה על עצמנו, על הטוב האינסופי שיש בעם הזה, על הכישרונות הרוחניים והמעשיים המופלאים, על גדולת האדם בישראל. התרגלנו כבר בשיח הציבורי לעין רעה, לציניות אינסופית, לפסימיות, לייאוש. הרעל של המבט השלילי, שהתקשורת מלבה ושכולנו משתתפים בו, הייאוש שלנו (תלוי מאיזה צד אנחנו) מהחילונים, מהחרדים, מהמשיחיים, מהחומרנות, מהאגואיזם, מהמוסריות הלקויה של הימין ומהמוסריות המופרזת של השמאל – מחליש אותנו כל הזמן, כל יום. איבדנו את האמון בעצמנו.
יש לנו עם מופלא, ערכי, מוסרי להדהים, יצירתי, אוהב, מלא חסד, חברתי, רגיש. יש בחברה שלנו אינספור מוסדות ויוזמות חברתיות ואנושיות עבור כל מי שחלש: עניים, נכים, מוגבלי נפש, זרים, נשים מוכות, זקנים, ניצולי שואה, מי לא. יש סטארטאפים מדהימים, טכנולוגית וערכית, בתחומי הרפואה, החברה, המידע ומה לא, בכמות העולה פי כמה על כל אומה אחרת ביחס לגודל האוכלוסייה. מדינת ישראל היא ממש בריאת יש מאין, פרויקט לאומי מדהים, חד־פעמי, ניסי, נס שלולא עוד יהודי מיוחד ועוד יהודי מיוחד שחוללו אותו, לא יכול היה לקרות.
זוהי נקודת המוצא: להביט פנימה, לשורש, לפתוח עין טובה, ולשאוב מהטוב העצום הזה תקווה ואמונה בצור ישראל ובעם ישראל.
אנחנו זקוקים למחשבות גבוהות, מרוממות רוח, מלאות גבורה, מפיחות תקווה. כל אחד ואחד, והעם כולו. ולא פחות מכך אנחנו חייבים מילים כתובות ושבעל פה, שנאמרות מאיש לרעהו ומושמעות בזירה הציבורית, שמכוונות להרמת הרוח, שמעוררות את הכוחות העצומים שיש בנו, שמלכדות אותנו, שמכוונות אותנו לפעולה ולתיקון.
טירונות בלחיות יחד
חורבן הבית הוליד את יהדות המשנה וההלכה ואת התפילה. "הסופות בנגב" הולידו את תנועת חיבת ציון והעלייה הראשונה, הפוגרום בקישינב את העלייה השנייה ואת התפתחות היישוב בארץ ישראל, ומתוך חורבן הקהילות בשואה קמה מדינת ישראל. זה מלמד אותנו שרוחו של עם ישראל חזקה מגופו, ושעוצמותיו הנפשיות יתעלו על כל משבר היסטורי, קשה ככל שיהיה, ויהפכו אותו לחומר הבניין של השלב הבא.
אבל זה לא אוטומטי ולא מובן מאליו, אלא מחייב אותנו. כי ללא רוממות הרוח, ללא גיוס הכוחות הפנימיים, ללא לימוד מהטעויות וללא תיקון ותשובה אמיתית – זה לא יקרה, וחלילה נשלם מחיר כבד עוד יותר.
את רוח ההתנדבות המופלאה שמגלה העם כולו עכשיו, את היוזמות, את מעשי החסד האינסופיים, ובעיקר את החיבור בין כל חלקי העם ובין חיילי צה"ל, מ"אחים לנשק" ועד גבעות איתמר – אנחנו חייבים למשוך מעבר לקרבות. אסור שרגעי רוממות הרוח הללו יהיו יוצאים מן הכלל; הם חייבים להיות הכלל. הארץ מלאה בימים האחרונים גילויי אחווה ושותפות מקצה לקצה. זה מרגש, זה נפלא. אבל אני זוכר כל הזמן את ההגדרה המופלאה והנוקבת של הרב ישראל מאיר לאו: "אנחנו אלופי העולם בלמות ביחד, אבל בלחיות יחד אנחנו בקושי טירונים".
בואו נעבור כולנו את טירונות היחד הזו בהצלחה. הבה נתחייב אחד לשני ונקבל על עצמנו להמשיך הלאה, גם אחרי שהמלחמה תסתיים, כאומה מגובשת, מחוברת, מאוחדת, חומלת ונותנת, מתוך שותפות וברית עמוקה. בפוליטיקה, בחברה, בחיים. רק כך, לא בשום דרך אחרת.
אין לי ספק שנתגבר על המשבר הזה ונקום ממנו, כי אין עוד עם כמו עם ישראל: אחד, יחיד ומיוחד. עוצמותיו, זיכרונותיו וחלומותיו גדולים הם מכל אומה ולשון. זה משא כבד, לפעמים הוא מורגש ככבד מדי, אבל ברירה אין. נורמליים לא נוכל להיות אף פעם. אבל אנחנו יכולים בהחלט להיות הכי מיוחדים והכי מאוחדים, ולשמוח בייחודנו ובאחדותנו. וזה – בידינו.
