גאון ברדיו: הפינה של הרב עובדיה שהפכה לספר הלכה

מעשה שהיה כך היה: בחודש יוני 1969 נכנס הרב עובדיה יוסף לתפקיד הרב הראשי לתל־אביב־יפו. באותם ימים עבדתי כעורך צעיר במחלקה לתוכניות דת ומורשת של "קול ישראל". בישיבה חודשית של עובדי המחלקה העלה אחד העורכים, משה לוי, הצעה מקורית לתוכנית חדשנית במונחי אותם ימים. משה לוי היה יליד מצרים וזכה להכיר את הרב בארץ הנילוס, כאשר שימש כסגן הרב הראשי ליהדות מצרים בשלהי שנות הארבעים. לוי, ששמר על קשר הדוק עם הרב וביתו ואף התפלל בבית הכנסת שלו, הציע לקיים תוכנית שבועית עם הרב, ששמו כבר נודע בקהילות יהדות המזרח, שבה הוא יענה על שאלות מאזינים בנושאים הלכתיים.

כיוון שמשה לוי היה האחראי לתחום מורשת יהדות המזרח במחלקה, הוא החליט להעמיד לרשות הרעיון הזה את חצי השעה שהייתה שייכת לו במסגרת התוכנית "קבלת שבת" ביום שישי. הרעיון המפתיע התקבל מיד, ומשה סיפר כי הוא כבר דיבר על כך עם הרב וזה שמח לקבל את ההצעה. כמי שעבד בתחנה בתל־אביב, הביצוע הטכני של משימת ההקלטה הוטלה עלי, הצעיר שבחבורה. איש לא שיער כיצד הדבר יתפתח, והאם תהיה זו תוכנית רדיו קבועה או כזו שתתקיים מדי פעם.

במסגרת ההכנות לתוכנית צירפנו במשך שבוע לפינה היומית של "פרקי היום בתנ"ך" הודעה שקרא משה טימור, ובה סיפרנו במילים מעטות על התוכנית החדשה עם הרב עובדיה יוסף, וביקשנו מהמאזינים לשלוח שאלות הלכתיות באמצעות גלוית דואר. אחרי יומיים התברר שאנו מוצפים בגלויות, ולעבודת ההקלטה והעריכה נוספה עבודת מיון הפניות הרבות ובחירת 6-3 שאלות לכל תוכנית. עקרון יסוד בבחירת השאלות הייתה מידת האקטואליות שבשאלה. לא רצינו לשדר תוכנית של שאלות תיאורטיות, ובעניין הזה הרב תמך מאוד בגישתנו. החלטה זו הביאה לכך שמדי שבוע עלה מספר הפונים, שביקשו לדעת את המעשה אשר יעשון.

שנתיים ימים עסקתי בעריכת "פינת ההלכה" וקיימתי את הקשר הרצוף עם בית הרב, בשדרות רוטשילד פינת שינקין. דאגתי שמיד לאחר ההקלטה, שהתקיימה באופן קבוע בבית הרב, סרט השידור יישלח למשה לוי לירושלים. בכל פעם שנכנסנו, אני והטכנאי, לבית הרב, הייתה הרבנית מרגלית ז"ל מכבדת אותנו בשתייה ובדברי מתיקה. הדבר חזר על עצמו בכל הפגישות, אף שאמרתי לרבנית שאולפני קול ישראל ובהם המזנון שוכנים במרחק קילומטר אחד מביתם.
סדר ההקלטה היה קבוע. תחילה כמה דקות של שיחה עם הרב, שהתעניין בחדשות מבית מדרשו של קול ישראל. בהמשך הוא סיפר כמעט תמיד איזה סיפור או אפיזודה מחייו, ואז החלה ההקלטה שנמשכה 29 דקות בדיוק רב. כאשר בנו של הרב, דוד, שהיה אז בן 11־12, היה בבית, הוא הוזמן לשבת על ידינו במשך ההקלטה.

התוכנית הביאה לידי ביטוי את גדולתו ובקיאותו העצומה של הרב. הוא דרש שלא נספר לו מראש מהן השאלות. על השולחן שעליו הוצב מכשיר ההקלטה היו רק כוסות השתייה והעוגיות, והרב לא החזיק על ידו ולו ספר אחד. אני גם לא זוכר ולו מקרה אחד שבו הוא ביקש לעצור את ההקלטה כדי לבדוק פרטים או מקורות שהוא לא זכר במדויק. כדי לעמוד בסד לוח הזמנים, 29 דקות כאמור, בנינו שפת סימנים מוסכמת. נקבע כי שתי דקות לפני הסיום אני ארים ואסמן בשתי אצבעות, דקה אחת לסיום – אצבע אחת, חצי דקה לסיום – אצבע מקופלת. הפלא ופלא: הרב מעולם לא ביקש "תן לי עוד דקה" או "עוד חצי דקה". הוא לא רצה שאנחנו בקול ישראל נקבע איזה קטע בהקלטה ירד כדי שהתוכנית תתאים לזמן המוקצב לה.

תחילה שודרה התוכנית פעם בשבועיים, אך עד מהרה התברר כי היא זוכה להצלחה גדולה ולקהל מאזינים רחב, והיא הועברה למתכונת של פעם בשבוע. השידור נמשך שנים לא מעטות.

הר הבית ופרחים בשבת
הפתעות הלכתיות רבות זימנה לנו התוכנית החדשה, שנתנה ביטוי לרצונו של הרב יוסף לשרת את העם שבחר בו, ולא לשבת במגדל שן וליהנות מהתואר והכבוד. לא יכולנו לצפות את התשובות ואת דרכו של הרב להתמודד עם שאלות שמקורן במציאות המשתנה. השאלות הרבות שהגיעו חבקו כל נושא בחיי היהודי, מבוקר ועד ערב, מראשית השנה ועד סופה, מיום לידתו ועד יומו האחרון – הכול בכול מכול כול.

בפתח חמשת כרכי ספר השאלות והתשובות "יחווה דעת", כתב הרב יוסף שהשאלות "שודרו ברדיו בכל ערב שבת במסגרת פינת ההלכה", והוסיף באותיות קטנות: "בתוספת מרובה". בשתי מילים אלו ביקש הרב לומר: בשידור בקול ישראל קיצרתי בדבריי בהתאם למסגרת הזמן, ואילו בספר המודפס אני מביא את כלל המקורות שהיו בסיס לפסיקתי.

יש לשים לב כי בספרֵי "יחווה דעת" מופיעה תמיד השאלה כפי ששודרה, וכך גם הקטע האחרון של הסיכום והפסיקה, ואילו הקטע המרכזי בתשובה, המפרט את מקורות הפסיקה, אכן עולה בהרבה על מה ששודר ברדיו. התוכנית נועדה לתת תשובה לשואל, ואילו פירוט המקורות הוא עבור תלמידי חכמים. עם זאת, גם במהלך ההקלטה ציטט הרב עובדיה יוסף מקורות רבים. כאמור הוא מעולם לא פתח ספר במהלך ההקלטה, וכל הציטוטים וציוני שמות הספרים ומִספרי העמודים נעשו מתוך זיכרונו הפנומנלי.

הנה כמה דוגמאות לשאלות שעלו בתוכנית:
האם מצוות עלייה לרגל נוהגת גם בזמן הזה, או שמא רק בזמן שבית המקדש קיים?
תשובת הרב עובדיה חד־משמעית:
העלייה להר הבית ולבית המקדש אסורה בהחלט… צריך להזהיר את העולים לירושלים, לבל יהינו לעלות להר הבית, שהוא איסור חמור מאד (חלק א, עא-עב). שאלה זו הייתה כמובן מסימני האקטואליה, שהרי הבעיה התעוררה לאחר מלחמת ששת הימים. תשובת הרב משנת 1969 מדריכה עד היום מאות אלפים הנמנעים בעקבותיה מלעלות להר הבית.

צעיר שמתגורר תקופה מסוימת בארץ ישראל לצורך לימודים, ובדעתו לחזור אל הוריו הדרים בחו"ל – האם עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות כדין תושבי חוץ־לארץ, או שדי לו לנהוג יום אחד בלבד, כדין תושבי ארץ ישראל?
עליו לנהוג שני ימים טובים של גלויות על כל הכרוך בהם (א ,עג).

שאלה זו אף היא מסימני התקופה של ימי הגאווה הלאומית שלאחר מלחמת ששת הימים והתרוממות הרוח שאפפה את קהילות ישראל בגולה, אשר הביאה בכנפיה לארץ עשרות אלפי צעירים יהודים מהעולם.

שיניים תותבות שאוכלים בהן חמץ בכל ימות השנה, האם צריכות הגעלה לפני פסח?
אם יבואו לעשות בהן הגעלה, הנה הדבר קרוב לוודאי שיתקלקלו לאיבוד, והתורה חסה על ממונם של ישראל… ולכן יש להעמיד הדבר על עיקר הדין ולהתירם בלא הכשר מיוחד, זולת שטיפה והדחה במים חמים (א, כב-כג).

האם מותר להניח בשבת זר פרחים או עצי בשמים לתוך אגרטל שיש בו מים, כדי שלא יכמשו?
עצי בשמים וענפי הדסים מותר ליתנם בשבת אף לכתחילה לתוך אגרטל שיש בו מים, וגם מותר לתת מים לתוך האגרטל, ולתת בתוכו את ההדסים והבשמים, וכל שכן שמותר להוסיף מים בשבת בתוך האגרטל… אם השושנים והפרחים נפתחו, מותר ליתנם לאגרטל שיש בו מים (ב, רב-רג).

נדמה שמאז ניתנה תשובה זו, האקטואליות שלה רק עולה. רבים המוזמנים לסעודה בשבת או בחג ומתלבטים האם להביא למארחים פרחים. ההיתר שנותן הרב יוסף הוא חד־משמעי.

הדוגמאות הספורות הללו מעידות על רוחב הנושאים שהתוכנית עסקה בהם, ועל רוחב ידיעותיו של הרב. ניכר היה שהוא מבקש להכניס את ראשו ולפסוק דווקא בנושאים הבעייתיים ביותר, וזאת כדי להתמודד עם המציאות המשתנה ולשמש מורה נבוכים לרבים.

"אני חייב למצוא פתרון"

במשך כשנתיים ניתנה לי הזכות הגדולה להכיר ולהיפגש באופן קבוע עם ענק ההלכה הגדול בדורנו, לשמוע ממנו דברי תורה ובעיקר פסיקה הלכתית אמיצה, תקיפה, חד־משמעית, המתחשבת הן בפסיקה קודמת אך לא פחות מכך במציאות המשתנה.

שיא השיאים היה בפסיקותיו כאב בית הדין המיוחד שהוקם במטכ"ל על ידי הרב הצבאי הראשי, אלוף הרב מרדכי פירון, בעניינן של עגונות מלחמת יום הכיפורים. רבות שמעתי מהרב פירון על כך שאומץ ליבו של הרב עובדיה והערצתו לגבורת הלוחמים היו היסוד לרצונו להקל, לסייע ולפתור במהירות את שאלת עתידן של הנשים, שאיבדו את היקר להן מכל.

בסדרת השו"ת "יביע אומר", שהיא פסגת יצירתו ההלכתית של הרב יוסף, מוקדשים שני פרקים שלמים ומיוחדים לפרשת העגונות. "דמעות העגונות הביאוני להזדקק לנושא", כתב הרב, "אף על פי שידעתי כי קטונתי מאד מלדון בדיני ערווה חמורה, ובפרט באיסור אשת איש החמור מאד ונפשי יודעת מאד מגודל האחריות שבדבר, וכבד עלי הדבר מקוצר המשיג ועומק המושג".

בית הדין המיוחד, שהחל לפעול בדצמבר 1973, התכנס כמה פעמים בשבוע בביתו בירושלים, כל פעם לכמה שעות. דיוניו נמשכו חצי שנה, בהשתתפות הרב פירון וסגנו הרב גד נבון. בביוגרפיה החשובה של הרב פירון, מאת חגי הוברמן, הוא מצטט דברים שסיפר הרב פירון על התקופה הזו: "ראיתי אצל הרב עובדיה יוסף את האדם בהעזה שלו. המוח שלו עבד כמו מחשב, והכל מתוך גישה 'אני חייב למצוא פתרון, אני חייב לעזור לעגונות, אי אפשר להשאיר ולו אשה אחת באסון הנורא הזה'… לא הייתה קיימת אצלו הגישה של 'אני לא יכול'".

הרב יוסף התעקש כי בכל סידור תפילה שהוא נתן לו "הסכמה" תופיע תפילה לשלום חיילי צה"ל. על פי דברים שאמר, הסיבה לכך נעוצה בקריאת התיקים הכואבים של מאות לוחמי צה"ל, "הנועזים והגיבורים" בלשונו של הרב, שנפלו במלחמת יום הכיפורים והשאירו את נשותיהם עגונות. ההיכרות עם עוז רוחם, אומץ ליבם וגבורתם של חיילי צה"ל הם שעמדו ביסוד דרישתו לומר כל שבת תפילה לשלומם.

הרב עובדיה יוסף שהכרתי היה איש רך, נעים, בעל ואב מסור שתמיד היה נוח לשבת בביתו, לנהל שיחה ולענות לשאלות שהוא הפנה אלינו. באחת מפגישותיי הרבות עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' הוא אמר לי משפט שנחרת בזיכרוני. כאשר סיפרתי לו על עבודתי עם הרב יוסף סביב תוכנית הרדיו, הוא אמר: "מחמישים השנים הראשונות של מדינת ישראל ייזכרו בהיסטוריה היהודית שני אנשים בלבד – דוד בן־גוריון שהקים את המדינה, והרב עובדיה יוסף שכתב 'שולחן ערוך' חדש ושלם ליהודי בן זמננו".