מחדל העומק: צמרת הביטחון הפכה לקליקה סגורה וזחוחה

אזהרת קריאה: המאמר הזה ביקורתי ועוסק בכשלים המהותיים של הצמרת הביטחונית, שקשורים לאסון שפקד אותנו בשבת. מדם ליבי אני חייב להצביע על סיבות המחדל, שהיו מוכרות ולא טופלו, ולדרוש את התיקון הבוער. זהו צורך לאומי קיומי. הדיון הזה לא בא להחליש, אלא לחזק. יש לנו חומר אנושי מדהים. חיילים ומפקדים, כוחות מילואים, מתנדבים ואזרחים, שעושים מעשי גבורה עילאית ומפגינים דבקות ומסירות מעוררות השתאות. תפקיד הביקורת הוא לשרת אותם, לדאוג לכך שגם בצמרת התפקוד יהיה מקצועי ואיכותי, ולמנוע מחדלים נוספים – ובזה אין מוקדם מדי. נתחיל.

ב־2016 החליטה הצמרת הביטחונית על הקמת המכשול מול עזה, קיר סלארי תת־קרקעי משולב חומה וטכנולוגיה מתקדמת. נכנסתי לתפקיד בלשכת ראש הממשלה באזור הזמן הזה, נכחתי בישיבות הקבינט, למדתי על ההחלטה (שעוד הייתה סודית), וראיתי בה טעות יקרה – כמו עוד כמה טעויות של הצמרת המדינית והביטחונית, שנבעו מאיום המנהרות חוצות הגדר.

שאלתי רבים מהמעורבים לדעתם בנושא. השיחות היו מדהימות ולימדו אותי הרבה על מערכת הביטחון. בזמן שהראשים בקבינט היו בדעה אחת, רבים מסגניהם היו בדעה הפוכה. לא באופן רשמי, בדלתיים סגורות ולא לציטוט, רובם הסכימו איתי שמדובר בטעות אסטרטגית שמשמעותה הסטת מאמץ צבאי, קשב ותקציבים למקום הלא נכון.

אלא שכרגיל בישראל, יישור הקו היה מוחלט. ב־2021, חמש שנים וכמה מיליארדי שקלים לאחר מכן, הפרויקט הושלם. שבחיו נישאו בפי כל בכירי המערכת. דובר צה"ל הפיק סרטון מרגש, בכיכובו של תא"ל ערן אופיר ("ראש מנהלת גבולות ותפר, משרד הביטחון") שסיפר על המחסום הרב־שלבי, שכולל "מכשול עילי שלא מאפשר חדירה מעל הקרקע, מכשול מסיבי מאוד". עם כל הבטון הזה, הוא דיווח בגאווה, אפשר היה לסלול כביש "עד אתונה", ועם הברזל היה אפשר לייצר פרופיל פלדה "עד אוסטרליה". הוא הודה לאינספור גורמים, וסיים בבשורה "לתושבי עוטף עזה: יש היום מכשול משמעותי, הן תת־קרקעי והן עילי… שלא יאפשרו כניסה למדינת ישראל".

הפיקוד הבכיר לא במשחק. יש לו תקציבי עתק, אבל אין לו את היסודות לעיסוק באסטרטגיה צבאית. מחשבתו שבלונית, תרחישיו בנאליים, תרגיליו צפויים, החלטותיו זחוחות

להבטחות הצטרפו בהתלהבות בכירים רבים. שר הביטחון דאז בני גנץ בישר: "המכשול, שהוא פרויקט טכנולוגי ויצירתי ראשון במעלה… מציב קיר ברזל בין חמאס לבין תושבי הדרום. הקיר הזה מעניק תחושת ביטחון אישית שתאפשר לאזור היפה הזה להמשיך לצמוח". גנץ עוד היה מתון לעומת הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהשמיע שלל אמירות מדהימות: "המכשול הזה הוא חלק מ'קיר הברזל' של תפיסת ההגנה שלנו… הוא מייצג חשיבה מחוץ לקופסה ומבטא את סוג החשיבה שאנו מחויבים אליה בצה"ל. המכשול משנה מציאות – מה שהיה לפניו לא יהיה עוד… אני מבקש להודות מכאן לכל ראשי הממשלה, שרי הביטחון והמפקדים, שהפכו את החזון הזה למציאות, ובראשם לרא"ל במילואים גדי איזנקוט… שהובילו בנחישות את מה שאנחנו משלימים כאן היום". הוסיף לדברים מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (במיל') אמיר אשל, שהשתבח ב"מכשול הביטחוני, אחד הפרויקטים ההנדסיים המורכבים שנבנו אי פעם, עוד הוכחה שאין משימה שמערכת הביטחון לא יכולה לה. המכשול כבר שינה את המציאות הביטחונית בדרום".

הפאתוס התמוה של "חשיבה מחוץ לקופסה", "נחישות", "יצירתיות", "שינוי מציאות", "חזון שהפך למציאות", ו"אין משימה שאיננו יכולים לה", כאשר מדובר בסופו של דבר בבניית קיר – הפך לטרגדיה לאומית. לכוכבי הצטרפו עוד רבים, ומעל כולם ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו, שצייץ: "יום היסטורי. היום נחנך המכשול התת־קרקעי שבולם את נשק המנהרות של חמאס… לפני חמש שנים הבאתי לקבינט החלטה להקים קיר תת־קרקעי מסביב לרצועת עזה. להחלטה הזו הייתה התנגדות גדולה… התעקשנו, לא ויתרנו… היום הוא נחנך".

תרבות של טיוח והשתקה

וזו השאלה החשובה: מה עומד בבסיס האמירות והתפיסות הללו, שהתגלו כשגויות ומסוכנות כל כך? כדי להבין זאת עלינו להעביר את הדיון למקומו החשוב ביותר, האסטרטגי־צבאי. אבל לפני זה גילוי קטן. יש לי כובע מקצועי פחות מוכר, של חוקר ומרצה לאסטרטגיה צבאית והיסטוריה מלחמתית. אחרי הכישלון החריף של מלחמת לבנון השנייה, שבה הבנתי עד כמה עמוקה הבעיה במערכת הביטחון, התחלתי ללמד היסטוריה ואסטרטגיה צבאיות בבמות שונות. לאחר שסיימתי את התפקיד בלשכה, שבה ראיתי מקרוב את הלך החשיבה של הצמרת הביטחונית, העליתי הילוך והתחלתי ללמד במכללות הצבאיות קורס שנתי בשם "מבוא למלחמה ואסטרטגיה".

זו כמובן טיפה בים. הבעיה עמוקה ורחבה באופן שקשה לתאר. נראה שאין אלוף בצה"ל שיכול להעביר קורס דומה על היסטוריה צבאית ואסטרטגיה, וסביר שגם לא למד קורס כזה. בניגוד לרמה הטקטית (בעיקר ההתקפית), שבה אכן משקיעים במסלול הקידום הצה"לי – הידע וההכשרה במישור האסטרטגי, בקרב האנשים שאמורים לעצב ולממש את האסטרטגיה הצבאית של ישראל, הם אנקדוטליים ומקריים.

אני יודע, קשה לקבל זאת. במטכ"ל יושבים אנשים שנלחמו באומץ והקריבו, ולא קל לבקר אותם. הם גם מלאים בביטחון עצמי ורהב. בנוסף הם נהנים מהטיית אמון כלפי בעלי סמכות, שמתעצמת בשל מעטפת הסודיות, השתקת הביקורת, הטיוח ותרבות השקר החמורה שפושה במערכת הביטחון. ובסוף כולנו רוצים להאמין שהכול בסדר, ושם למעלה, במקום שאיננו רואים, הדברים עובדים כמו שצריך.

הכול עובד נגד האמת, אבל האמת נשארת: מסלול הקידום במערכת הביטחון איננו כולל סינון והכשרה אסטרטגיים. אלופינו עוסקים באסטרטגיה צבאית ובניית הביטחון הלאומי בחובבנות משוועת, בלי הבנה בתחום. הם היו מפקדי שדה ויחידות טובים, ומשם התקדמו בעיקר בפוליטיקה ארגונית. אין להם הכשרה אסטרטגית ואין להם ניסיון מעשי במלחמה. השיחות איתם, מפרספקטיבה מקצועית, מביכות ברמתן ומדהימות ביוהרתן.

זה כל כך לא ייאמן, שקשה להאשים את מי שלא מאמין. אבל זו המציאות. הפיקוד הבכיר לא במשחק. יש לו תקציבי עתק, אבל אין לו היסודות לעיסוק באסטרטגיה צבאית. מחשבתו שבלונית, תרחישיו בנאליים, תרגיליו צפויים, החלטותיו זחוחות, והוא מאוד לא תכליתי. הוא לא מדבר בשפה הנכונה ולא יודע לשאול את השאלות הנכונות. הוא המציא שפה פסאודו־צבאית שנשמעת לדובריה מאוד מתוחכמת, אבל היא מנותקת מהמקצוע ומהמציאות. צמרת הביטחון הפכה לקליקה סגורה וזחוחה, תיבת תהודה מערכתית שמתאפיינת בחוסר מקצועיות; וככל שהיא מקצועית פחות, כך היא דורשת יותר עצמאות מפיקוח וחסינות מביקורת. והפוליטיקאים נגררים אחריה בשל חוסר הבנה, אינטרס או חולשה בפני "סמכות מקצועית".

אין מגננה חסינה

הטבח הנורא שהתחולל השבוע, האירוע הביטחוני הגרוע והחמור בתולדות מדינת ישראל, עוד דורש תחקירים והבנה. יש לו היבטים רבים, אבל מעל כולם צריך לבחון את מה שכמעט לא שואלים עליו: הרובד האסטרטגי־צבאי. שם נעוצים הלקחים המרכזיים שמהם ייגזרו המסקנות והתיקונים ההכרחיים. וזו השאלה המרכזית: מהן הקונספציות שהמערכת הביטחונית והפוליטית רוויה בהן, שניצבות בבסיס המחדל? אפשר לסכם את התשובה בשתי כותרות: "א־סימטריה מובנית" ו"מגננה טכנולוגית". הן מה שהחליף במערכת את החשיבה האסטרטגית־צבאית.

למען האמת, הא־סימטריה היא קונספציה רחבה יותר. תודעת הצמרת הביטחונית ספוגה בה, והיא אחראית לפגיעה דרמטית בחשיבה וביכולות הצבאיות. אבל צריך לומר שכאן גם התודעה הציבורית היא חלק מהבעיה. ניצחון במלחמה נחשב אצלנו לדבר מובן מאליו, רק צריך לרצות. המחשבה הזו היא טעות חמורה. כדי לנצח צריך צמרת ביטחונית מקצועית, שבנתה לאורך זמן כוח מתאים, שעם אסטרטגיה טובה, ביישום נחוש וקשה, יכול להביא ניצחון. שום דבר פה לא מובן מאליו ולא בהזמנה. הקונספציה הא־סימטרית יוצרת שאננות, זחיחות וחוסר מקצועיות, והיא אחראית למחדלים רבים, כולל ויתור על יכולות מלחמה הכרחיות לטובת השקעות "יוקרתיות" עם תוחלת צבאית נמוכה.

מה מציעה המערכת כפתרון לאיומים המקומיים, שבתודעה הא־סימטרית נתפסים ממילא כלא קיומיים? כאן אנו מגיעים לקונספציה השנייה: מגננה טכנולוגית. גם היא ספוגה עמוק בצמרת המדינית והפוליטית (כנשקף בציטוטים דלעיל).

טכנולוגיה היא דבר חשוב, שביישום חכם יכול להיות שובר שוויון במלחמה, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהישענות עליה לאורך זמן במגננה מסתיימת באופן טרגי. משום כך סברתי שהקיר הסלארי הוא טעות, ומאז אני מסיים את הקורס השנתי על אסטרטגיה ומלחמה בשיעור על תפיסת הביטחון של ישראל, שבו אני משווה את הקיר הסלארי לחומה הסינית, קו מז'ינו וקו בר־לב. המסר חד־משמעי: אין מגננה חסינה, אין טכנולוגיה בטוחה. קו ההגנה דינו להיפרץ, ומי שסמך עליו ימצא את עצמו בבעיה חמורה.

כאשר חיילי המילואים יחזרו הביתה, כל הצמרת הביטחונית והמדינית  צריכה להתחלף. אחרת אין תוחלת למדינת ישראל

כשאני נשאל מה הפתרון שלי, אני עונה שהוא אופרטיבי ביסודו, לא טכנולוגי. מי שמאמין שהפתרונות הטכנולוגיים "משני מציאות" – בסגנון "אנחנו שולטים היום בעזה עם כמה תצפיתניות", יזניח את הפן האופרטיבי. מדוע? משום שבשגרה הטכנולוגיה עובדת. היא נוחה ויעילה וממכרת. לעומתה הפתרונות האופרטיביים יקרים ודורשים הרבה עבודה סיזיפית. הם נראים כהשקעה מיותרת. הבעיה היא שמלחמה מתחילה בשבירת כל מה שאנחנו מכירים כשגרה, ואז מתברר שהטכנולוגיה הייתה פיתוי, לא פתרון.

לאורך זמן, ההסתמכות על מגננה טכנולוגית פועלת לטובת האויב. צד אחד מתרגל לשגרה ומתנוון, בזמן שהאויב מחפש פתרון – טכנולוגי, אופרטיבי או טקטי – ואז פורץ את קו ההגנה ומשיג יתרון דרמטי. זהו לקח היסטורי מובהק וסדרתי שמסביר כיצד הקיר הסלארי שיחק לידי חמאס. מערכת הביטחון יצרה אשליה של ביטחון שוטף – שפומפמה לציבור כהישג פנומנלי – ונשכחה עובדת היסוד, שמלחמה היא הכול מלבד שוטף.

עקרון האחריות

אני חלק מקבוצה קטנה של מבקרים חריפים של מערכת הביטחון. המסר שלנו היה ברור: המצב רע מאוד. הבעיה היא שצמרת הביטחון זוכה לאמון ציבורי ומשקיעה הרבה בתעמולה והאדרה עצמית. אבל כשיגיע בוחן מציאות, התרענו, כשיבוא אירוע ממשי ומשמעותי, המחדלים יהיו גדולים.

בוחן המציאות הגיע, והוכיח שצמרת הביטחון – הצבאית והפוליטית – כשלה מקצועית בעניינים בסיסיים, במחיר לאומי עצום. היא אחראית לאירוע הנורא בתולדות ישראל, ולכל השלכותיו הקשות והרבות. זהו כשל אסטרטגי והיסטורי ברמה שאין ממנה חזרה.

אז מה עושים? קודם כול, צריך למקד: הבעיה העיקרית איננה הקיר הסלארי, אלא הקונספציות המסוכנות שעמדו ביסוד הקמתו. אותן צריך לנתץ מיד. זה חייב להיות לקח ברור, חד־משמעי, מהיר. זה עניין קיומי: צריך להיפטר במהירות מתודעת הא־סימטריה השאננה ומהמגננה הטכנולוגית המנוונת.

שנית, המטכ"ל, שתפיסותיו נוסו וכשלו, צריך ללכת. ישראל חייבת לבנות מחדש את הביטחון הלאומי והמטכ"ל הנוכחי איננו מתאים לכך. אנשיו ספוגים בקונספציות שגויות וחוסר מקצועיות. זה לא עונש. ההכרח ההיסטורי הוא לשנות כעת כיוון באופן חד ויסודי, שמחייב שינוי פרסונלי.

זה לא צריך לקרות מיד. עכשיו מלחמה, ובישראל יש נורמה (מוזרה ולא חכמה) שבזמן חירום לא משנים. אבל יגיע הרגע שבו נחזור לשגרה. יש לו סימן: כשרוב חיילי המילואים ישוחררו. באותו זמן הרמטכ"ל ורוב חברי המטכ"ל צריכים להודיע על פרישה מכובדת מרצון. מי יחליפו אותם? מי שהפגינו ביקורתיות, שכל ישר והבנה אסטרטגית, גם אם הם בדרגי ביניים וצריך "להקפיץ" אותם למעלה. ואם לא תילקח אחריות במטכ"ל? אז הדרג המדיני צריך לבצע זאת.

חייבים מיידית גם לדאוג להכשרה אסטרטגית־צבאית יסודית בצה"ל. יש לנו שלל קצינים ומפקדים מוכשרים, מסורים ונבונים. הם צריכים ללמוד איך חושבים באופן ריאלי על אסטרטגיה צבאית, ולצד שינוי התרבות הארגונית הרעה שהתפתחה במערכת הביטחון, לבנות מחדש את העוצמה הלאומית שלנו.

זה בצד צמרת הצבא. כעת לפוליטי, להנהגה הנבחרת. כשישוחררו חיילי המילואים, צריך להתרחש אירוע היסטורי ודרמטי שישקף את המינימום הנדרש מעוצמת הכשל: כל האחראים צריכים לפרוש מהפוליטיקה. האמור הוא בבכירי מערכת הביטחון הרלוונטיים: גנץ, גלנט, איזנקוט ובנט, שלכולם אחריות למחדל. ומעל כולם – ראש הממשלה בנימין נתניהו. כידוע, אני מעריך את נתניהו ותומך בו. בזירה הבינלאומית הישגיו פנומנליים ובכלכלה הוא משאיר מורשת מבורכת, אבל גם הביטחון באחריותו הישירה, וכאן לכישלונו אין תקנה. תחת הנהגתו הקונספציות השגויות קנו אחיזה, ויש לו אחריות מלאה על קבלת ההחלטות הרלוונטיות. נתניהו חייב לקבל אחריות לכישלון הביטחוני הנורא בתולדות המדינה, ולסלול, במעשה מנהיגותי אחרון, את הדרך לשיקום מערכת הביטחון.

כך, בלי אבל ובלי בצד. בסיום המערכה האחראים צריכים לומר בפשטות: כשלנו, ההשלכות קטסטרופליות, אנו מבקשים סליחה ופורשים. פחות חשוב מי יחליף אותם. נורמות מוסדיות חשובות מאנשים. המערכת כיום סובלת מנורמות מקולקלות, זו בעייתה הגדולה. התפטרות האחראים תבסס לא רק את הצורך בשינוי, אלא גם את עקרון האחריות שכל כך חסר היום בפוליטיקה ובמערכת הביטחון. כשיש נורמה של אחריות, כולם זהירים יותר וזחוחים פחות.

עד שתסתיים המלחמה, כולנו מגויסים. עם אחד, מתייצב לשירות. אנחנו נותנים להנהגה כל מה שתבקש. אבל צריך להיות ברור כבר עכשיו שלא תהיה חזרה לאחור. שעל המחדל הגדול בהיסטוריה שלנו חובה שתילקח אחריות מלאה מצד ההנהגה, אחרת אין תוחלת למדינת ישראל. זה הכרחי מבחינה מוסרית, פוליטית, והכי חשוב: מקצועית ואסטרטגית. זה עניין קיומי. זה הצעד הראשון לטיפול בצורך הלאומי הדחוף לשקם את מערכת הביטחון ולהחליף את הקונספציות האסטרטגיות המסוכנות שעליהן נבנתה.

האירוע הנורא בדרום הוא אזעקה היסטורית. קריאת השכמה. חובתנו העליונה לתרגם אותה לבנייה מחדש של העוצמה הצבאית והביטחון הלאומי שלנו.