במאבק החוגים הרפורמיים והקונסרבטיביים להכרה במעמדם במדינת ישראל יש לפחות שלושה מאפיינים מרכזיים המעידים שלמרות ההצהרות של ראשיהם, לא הכרה במעמדם היא עיקר עניינם.
המאפיין הראשון הוא שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני השמאל של הקרן לישראל חדשה. כשהמאבק שלהם ללגיטימציה הופך לחלק מניסיונם של ארגוני השמאל להפוך את מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינת כל אזרחיה, הוא מעלה חשד עמוק לגבי המניע האמיתי שלו. אם מאבקה של "היהדות המתקדמת" הוא חלק מהחבילה של פמיניזם רדיקלי, לגיטימציה לנטיות הפוכות, מאבק ב"כיבוש" ובהתנחלויות, נשות הכותל, מאבק להשארת המסתננים ועוד ועוד – אג'נדה שלמה שמטרתה קעקוע הזהות היהודית במדינה ובחברה הישראלית – הוא מעיד על עצמו שלא זהות יהודית, ולו גם "מתקדמת", עומדת בראש מעייניו, אלא עקירתה מן השורש.
המאפיין השני הוא ניסיונם של נציגי "היהדות המתקדמת" לכפות את ההכרה במעמדם באמצעות בג"ץ. לכאורה אין שום מניעה שמדינת ישראל תכיר רשמית ב"יהדות המתקדמת" ותיתן לה מעמד. אם היא מכירה באסלאם ובנצרות כדתות לגיטימיות ומוכרות, אין סיבה שלא תכיר גם ברפורמה כדת לכל דבר. אילו הייתה "היהדות המתקדמת" דורשת רק שוויון בפני החוק, כמו כל דת אחרת, הצדק היה לחלוטין בצידה. זו מדינה דמוקרטית ולמה ייגרע חלקה.
אבל לא זה מה ש"היהדות המתקדמת" רוצה מן המדינה ולא לשם כך היא פונה לבג"ץ. היא אינה רוצה שהמדינה תכיר בה כדת שווה בין הדתות; היא רוצה שהמדינה תכיר בה כיהדות. כזרם לגיטימי ביהדות. וזה כבר סיפור אחר לגמרי. כי את זה לא שייך לתבוע מהמדינה או מבג"ץ וזה כלל לא קשור לדמוקרטיה ולשוויון. אין לבג"ץ שום סמכות, לא פורמלית ובוודאי לא היסטורית, לקבוע מהי יהדות ומה איננו יהדות. השאלה הזאת שייכת לתחום אחר לחלוטין. הניסיון להכריע את הוויכוח הפנים־יהודי באמצעות גורם חיצוני שאינו קשור לדיון מעיד שהכוונה העומדת מאחוריו היא לקעקע את היהדות ההיסטורית באמצעות "הדמוקרטיה", ולא להתמודד על צביונה מבפנים.
המאפיין השלישי הוא ה"הכול או לא כלום" המפורסם. ל"יהדות המתקדמת" חייב להיות ברור שעם כל הרצון הטוב, ליהדות ההיסטורית יש קו אדום שהיא לא תוכל לוותר עליו לעולם. כל הדברים הנוגעים לעתידו של העם בדורות הבאים – דוגמת שאלות גיור ונישואין וכדומה – אינם יכולים להיות נושא לפשרה; הם מעל לכל דיון. כש"היהדות המתקדמת" מנסה לנצח את היהדות ההיסטורית דווקא בתחומים הללו, היא אינה יכולה לזכות אלא בדחייה מוחלטת על הסף. ייתכן שבדיוק בגלל זה באות הדרישות הבלתי אפשריות הללו. הן דומות בעיקרון לתביעת הפלסטינים ל"זכות השיבה". אלה הן תביעות שבאות מראש כדי לוודא שלא תהיה לעולם הסדרה; הן מעידות שעצם המאבק הוא תכליתן, ולא סיפוקן.
בעבר חשבתי לתומי שהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית שטחית, מופרכת, חסרת בסיס רציני בתורת ישראל ולא רלוונטית לארץ ישראל עד כדי כך שהיא לא מאיימת כלל על תורת ישראל, ואינה מסוכנת לעם היושב בציון. לכן חשבתי שהיחס שלי אליה יכול להיות סלחני. כך כתבתי בעבר: "מאבק מיותר. עברנו דרך ארוכה. הרפורמים והקונסרבטיבים כבר אינם איום על היהדות ההיסטורית. בעבר הם היו גשר מן היהדות החוצה, היום הם גשר אל היהדות פנימה". לא הבנתי מדוע יש רבנים שהכריזו עליהן מלחמת חורמה.
אבל הפרשיות האחרונות, ובעיקר זו של הרב שחיתן ממזר בזמן שמעמדו היה עדיין פסול חיתון, וההתגייסות התקשורתית והאינטלקטואלית המאורגנת דווקא בעדו ונגד הרבנות הראשית במקרה מובהק כל כך שברור שהצדק כולו היה בצידה, הבהירו לי שכלל לא מדובר ב"יהדות המתקדמת" כשלעצמה. לא זו הבעיה. לא שאלות תיאולוגיות והלכתיות הן העיקר כאן.
הולך ומתבהר ש"היהדות המתקדמת" אינה רק מצטרפת למאבקה של הקרן לישראל חדשה לקעקוע זהותן היהודית של המדינה והחברה בישראל, אלא שראשיה ומנהיגיה רואים בכך את עיקר עניינם. בדיוק כמו שאת נציגי הציבור הערבי בכנסת לא מעניינות הבעיות של הציבור שהם מייצגים, אלא אג'נדות אחרות, כך גם באשר לפעילים המרכזיים של "היהדות המתקדמת". הם לא דואגים למי שמעדיפים את היהדות שלהם "מתקדמת", דבר שאפשר בהחלט להכיל. "היהדות המתקדמת" היא רק תירוץ וכלי בידי הכוחות שמטרתם לקעקע את זהותן היהודית של המדינה והחברה בישראל. לכן היא באמת מאיימת, מסוכנת ואסור לתת לה לבוא בקהל.
דווקא כשמבינים כך את העניין, אפשר שמתבהר הבסיס הנכון לאיחוי הקרעים המעמיקים עם "היהדות המתקדמת" בתפוצות. כי אם יבינו ראשיה בתפוצות מה בדיוק משמעותה בישראל, ומתוך כך גם את הרקע לדחייתה המוחלטת, יהיה על מה לדבר. אם ראשי "היהדות המתקדמת" בתפוצות יגבילו את עיסוקה כאן בישראל ליהדות נטו, לשמה, ולו גם "מתקדמת", ולא יתנו גיבוי לתפקיד המרכזי שהיא משמשת בו עתה, נוכל לעניות דעתי להכיל אותה אפילו כאן, למרות כל המחלוקות העקרוניות.
