"את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום", אמר הרמטכ"ל משה דיין מעל קברו של רועי רוטברג מנחל עוז שנרצח בידי ערבים מעזה ב-1956. "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת … ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו".
עצוב להיווכח באירוניה שהתגלתה במלאת חמישים שנה למלחמת יום כיפורים, כאשר התברר שאזהרתו, מ-1956, של הגיבור הטראגי של המלחמה, נפלה אז על אוזניים ערלות.
השאלה הראשונה שיש לברר ב"חשבוננו", לפני בירור המחדל המודיעיני הקולוסאלי שנחשף בשמחת תורה, היא מי החליף ה-ו' ב-א' ב"שיר ערש נגבי" של יחיאל מוהר? במקום שהילד בבארי ישאל את אמו לעת ליל לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן? הוא נותר המום, כואב ותוהה; לָמָּה לא אֶקְדַּח וּסְטֵן?
הפקרת יישובי הנגב המערבי על ידי צה"ל, באמצעות איסוף הנשקים מהם, היא אולי התקלה החמורה ביותר שנעשתה. תקלה זו נובעת מאותה תפיסה תבוסתנית האוסרת על חיילים לצאת הביתה עם נשקם האישי מחשש לגניבה. ניתן רק לשער אילו תוצאות היו למתקפת הטרור מעזה אילו מול הפולשים היו עומדים יותר אזרחים חמושים ב-M-16.
איסוף הנשקים מקיבוצים התרחש גם במלחמת השחרור. הקיבוצים מסדה ושער הגולן העבירו חלק ממלאי הנשק שלהם לדגניה, וגם משום כך הם נכבשו על ידי הסורים למשך מספר ימים. אך בעוד שבמלחמת השחרור העברת הנשקים נבעה ממחסור ברובים הרי שב-2023 היא נבעה מהיעדר רוח קרב ואמונה עיוורת ועיקשת במשק כנפי היונה.
אף כי אין להשוות בין המחיר הנורא ששילמו הקיבוצים בנגב המערבי, למחיר שאותו שילמו קיבוצי עמק הירדן הרי שקיבוצים אלה יכולים לשאוב עידוד מסיפורו של עמק הירדן במלחמת השחרור. קיבוץ בארי, הנקרא על שמו של ברל כצנלסון שרחש כבוד גדול למסורת היהודים, יכול לחדש את פניו באמצעות שילוב תושבים דתיים כפי שנעשה בקיבוץ כרם שלום. הטרגדיה שעבר הקיבוץ יכולה להביא בכנפיה בשורה גדולה, של שיתוף בין גווניה של התנועה הציונית, שכל כך נדרשת למדינה.
המתקפה הרצחנית בשמחה תורה היא תוצאה של הסתננותם של רוחות תבוסתנות לצה"ל ואובדן האמונה בצדקת הדרך של החזון הציוני שפשתה בחלק מהחברה הישראלית. רוחות אלה הגיעו דרך ערעור המוסריות של צה"ל שאותו ביצע בנחישות ארגון "מצפן", כאשר סדק את מיתוס "טוהר הנשק". כך למשל עולה מדברי חברת "מצפן". "1956. קיבוץ בארי… הילדה צביה בת העשר בורחת מן הקיבוץ… היא מבקרת גם במחנה השבויים המצריים הנמצא בסמוך… אחד השבויים מתחנן למים. החייל ששומר עליו מוציא מימייה, ושופך את המים בסמוך לאוזניו של השבוי. הילדה שואלת: למה לא נתת לו לשתות? החייל עונה: זה ערבי".
המראות הקשים, שהולכים ומתגלים במלחמה שפתחו הערבים נגד העם היהודי, מחייבים חזרה על דברים שכתב מרדכי הורוביץ לפני למעלה מארבעים שנה, בחיבורו "זיכרון-השואה אינו מתפקד".
"הישראלים יוכלו לחסוך לעצמם סבל רב ואבדות כבדות לאין ערוך מכל מה שהיה ידוע עד כה, אם יתעשתו ויעברו למשטר של יצירת עוצמה". הורוביץ חזה ב-1980 את הצטרפותה של איראן לאויבי ישראל. "המדובר אינו בעוד מלחמה אחת, אלא במלחמת השמד באמצעות גורמים עצומים בעולם ביניהם כאלה אשר בעבר תמכו בישראל".
וגם את המחזות המחרידים שהתגלו במתקפה צפה הורוביץ כשכתב; "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל. אם אי פעם נפול בידי הערבים, אנו עוד נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". איסוף הנשק מיישובי הספר לימד אותנו שזיכרון השואה, עדיין, אינו מתפקד.
