הרחבת הקואליציה לממדי ממשלת אחדות היא בשורה שכמעט כל עם ישראל השתוקק לה מאז שעות הבוקר של שמחת תורה. כמו בקורונה, בני גנץ שוב היה הראשון שעשה מעשה. כמו אז, למרות המצב הקשה, נתניהו היסס ממושכות להיעתר ליד המושטת. נפשו של העם ונפשם של מאות אלפי מילואימניקים יצאה לאחדות מול פני המלחמה, אבל בשורת האחדות בוששה לבוא במשך ארבעה־חמישה ימים.
הפגישה המסכמת בין ראש הממשלה ליו"ר המחנה הממלכתי נדחתה מיום שלישי ליום רביעי בהסבר שראש הממשלה נמצא בבור בקריה. הוא אכן היה בבור, אך העובדה שמיזם ממשלת החירום נדחה עד המחצית השנייה של השבוע סיפקה ראיה נוספת לכך שנתניהו מסוגר גם בבורות אחרים, מוקף אנשים וקרובים המסוגרים שם אף הם, אטומים לדעת הקהל. גנץ הושיט לו חבל הצלה פטריוטי עד אחרי המלחמה, והוא בכל זאת התמהמה, כאילו שתהיה לו תקומה פוליטית כשתגיע עת ועדת החקירה ועת הדרישה מקיר לקיר שיילך בעקבות גולדה אחרי המלחמה ההיא. אגב, גם גולדה לא מיהרה בשעתה להניח מכתב התפטרות, אבל בסוף הרימה ידיים. אנשי מפלגתה שלה קמו עליה.
אין ספק, הוועדה תקבע שנתניהו נושא באחריות כבדה למחדל, אבל לא רק הוא. היא תציג שאלות נוקבות לכל בכירי מערכת הביטחון בעשור האחרון, ובהם גנץ ואיזנקוט. שניהם הצטרפו שלשום לממשלה על תקן של מבוגרים אחראים ומנוסים, אמת ויציב, אך כדאי להם לזכור בענווה את מניותיהם במצב העגום. גנץ היה שר הביטחון עד לפני תשעה חודשים, כשקמב"צי חמאס כבר שקדו במרץ על תוכניותיהם, והיה שותף מלא לתפיסת העולם הביטחונית שהתבססה על מגננה. הרמטכ"ל איזנקוט דחה שוב ושוב בזעף את התרעות האלוף במיל' יצחק בריק, ותלה תקוות רבות במכשול התת־קרקעי. ממשלת השינוי בנט־לפיד, בדיוק כמו ממשלת הימין המלא־מלא, האמינה שכניסת פועלים מעזה תרגיע את חמאס. כל הממשלות האחרונות זרמו עם התנאים שאפשרו לפלסטינים להפתיע את צה"ל בשבת בבוקר. עכשיו צריך לתת לו לנצח, מיד אחר כך לברר באופן האמיץ ביותר כיצד ומדוע הופתענו שוב באוקטובר.
