כשחיים מספיק רואים הכול, תרגם לי יחיאל קדישאי ז"ל פתגם יידישיסטי בעשור העשירי לחייו. אבל בישראל אפשר להספיק לראות הכול גם בגיל מופלג פחות: נחיתת אדם על הירח, אינספור מלחמות, שחרור ירושלים, נסיגות, רצח ראש ממשלה, מגפה עולמית, חיסונים, חמש בחירות בתוך שנתיים, והשבוע מגה־פוגרום בתוך תחומי ישראל הריבונית.
אבל זה לא נגמר בכך: לפתע יש ממשלת אחדות סנסציונית, אחרי מלחמת אחים של תשעה חודשים, וגם גילויי תמיכה אמריקנית חסרי תקדים, ממש חסרי תקדים. יהא אשר יהא גורלו של הנשיא ג'ו ביידן בבחירות הקרובות באמריקה, הוא כבר נכנס להיסטוריה של יחסי ירושלים־וושינגטון כנשיא האמריקני שנחלץ לעזרתנו בשעת צרה מהר יותר וחזק יותר מכל קודמיו בבית הלבן.
גולדה מאיר, שאותה הזכיר בנאומו המרטיט, נזקקה לתחנונים גדולים לפני שניקסון וקיסינג'ר התניעו את הרכבת האווירית ביום הכיפורים. לינדון ג'ונסון התכחש למעשה ערב ששת הימים לערבויות קודמיו לפתיחת מיצרי טיראן. רונלד רייגן הפנה לנו עורף בימי מלחמת לבנון הראשונה, והציב על שולחנו תמונה של ילדה לבנונית פצועה. ג'ורג' בוש דרש מאריאל שרון לקטוע את מבצע חומת מגן שבוע בלבד לאחר תחילתו בעקבות הטבח במלון פארק. אינאף איז אינאף, הוא נזף פומבית בישראל. והנה דווקא ביידן, מי היה מאמין עד לפני חודש, התייצב לימיננו מיד עם פרוץ הקרבות. במעשים, בדיבורים, בהפגנת אמפתיה עצומה, בזקיפת אצבע מאיימת מול פני אויבינו.
בנקודת הזמן הזו, כשחיזבאללה וטהרן מלהיטים גם את גבול הצפון, הייתה להתראה של ביידן חשיבות עצומה. היא חשפה את מצבנו העגום אחרי שבמשך שנים נשבענו להגן על עצמנו לבדנו, אבל ענתה על צורך ישראלי מיידי. מול קואליציית מבקשי נפשנו הקים ביידן קואליציה נגדית. נאומו ביום שלישי הדהד גם בקרב חוגים דמוקרטיים, שאנשי ג'יי־סטריט וניו־יורק טיימס הצליחו להסית עד כה ביעילות נגד ישראל.
אולם למרות המחווה הביידנית שכבר לא תישכח, אין צורך לפתח עכשיו נקיפות מצפון בגלל הביקורת שנמתחה בארץ על הנשיא וממשלו בחודשים האחרונים, למעט אולי כמה התבטאויות שנתפסו כדברי איוולת כבר בעת השמעתן, כמו זו שתיארה אותו כאוהב איראן. מי שצריכים להתייסר יותר הם אלה שבמהלך תשפ"ג שידלו אותו לא לפגוש את ראש ממשלת ישראל ולהתנכר אליה מילולית, ולו גם במחיר יצירת תחושה בטהרן, בעזה ובביירות שאמריקה נטשה אותנו.
לא מן הנמנע שמצפונו של ביידן עצמו נקף אותו השבוע, אחרי הגעת החדשות המחרידות מישראל. הוא הבין שהפניית העורף אליה מאז האביב שעבר הייתה טעות אמריקנית קשה שצריך לתקן במהירות שיא. טוב מאוחר מלעולם לא, טוב מאוד מיסטר פרזידנט.
באר קיומנו
"לא יהיה יותר קיבוץ בארי", כתב השבוע נחום ברנע בידיעות אחרונות אחרי ביקור מסויט בגיא ההריגה בקיבוץ. חס ושלום, יהיה. שיקום יישובי העוטף החרבים חייב להיכלל כבר עכשיו בצמרת רשימת האתגרים של מדינת היהודים ביום שאחרי המלחמה, ואולי אף קצת קודם. במידה רבה גורלה תלוי בגורל בארי. דין עוטף עזה כדין תל־אביב. 
