בצהריים הגענו לכפר עזה וזוועה קיבלה את פנינו: ריח גופות, מחבלים עדיין בשטח וקולות מלחמה על רקע הנוף הנפלא של הנגב המערבי. מפעם לפעם אזעקת ״צבע אדום״ מכריחה אותנו לתפוס מחסה והדיי ההפגזות של עזה נשמעים היטב כל העת.
בכניסה למשק טנק מדרום וניידת של זק״א מצפון. הקיבוץ נחרב- עצב שאין לו סוף. המצב בכפר עזה אמנם היה הנורא ביותר, אבל בקיבוצים רבים בנגב המערבי המכונה ״עוטף עזה״ שולט ההרס והעצב. בתים שרופים, סוכות שטרם פורקו, חלונות מנופצים וסימני ירי בכל פינה.
כחיילי מילואים ותיקים בוגרי המלחמה ללא שם בלבנון בשנות ה-90, בוגרי חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה ו-30 שנה של שירות צבאי בסיירת צנחנים חשבנו שראינו הכל, ומתברר שלא ראינו כלום.
אל מול המראות הקשים של קיבוצים נטושים והרוסים, מה שעלה לי בראש הוא שאסור שהסיפור הזה יגמר ככה.
ממש כמו כפר עציון שחרב ב-1948 (אחרי שלמעלה ממאה קיבוצניקים ולוחמים נהרגו בו ביום אחד) ועלה מחדש ב-1967 וכיום גוש עציון שלנו פורח ומשגשג עם עשרות אלפי מתיישבים. זוכרים את העבר הקשה, לא שוכחים את הייעוד על מנת ליצור שלנו בארץ שלנו. הכוחות העצומים הטמונים בעם הזה עוד יתגלו, והנגב המערבי עוד יפרח וישגשג.
קולות ילדים יחזרו לכפר עזה, בארי ונירים.
הבניה והצמיחה תחזור לעלומים, נחל עוז וסעד.
המחרשה תפלח את השדות המוריקים והאינסופיים של מערב הנגב.
רוכבי אופניים ימלאו את שבילי נחל הבשור
והמוני מטיילים יפקדו את ריכוזי הכלניות היפים בעולם.
והם לא יצטרכו לחכות 19 שנה עד שהקיבוצים ישוחררו ויחזרו להיות בשליטה ישראלית.
הפעם זה יקרה מהר מהצפוי, כי זאת ארצנו היחידה ואין כוח שיעמוד מול ייצר הקיום של העם הזה.
וחוט אחד יחבר בין הקרב של כפר עציון ב 1948 ועד הקרב של כפר עזה ב 2023.
כפי שכתב דדו ז"ל ״אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי ניצחון ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל-חי וגטו ורשה – מקומות בהם אמנם הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמת קיומו של העם״.
אמנם הפסדנו בקרבות כפר עזה ב-2023 וכפר עציון ב-1948 אבל בע״ה ננצח במערכה. המערכה על קיומו של העם שלנו בארץ שלנו.
נכתב מהמילואים
