בימים כתיקונם אני כותבת כאן על עודף רגולציה, על הסרבול הבירוקרטי ועל נטל המיסים שמכביד על אזרחי ישראל, ומלינה על היומרה של המדינה לנהל דברים שאין לה יתרון בהם. אבל גם מי שהליברליזם ו"המדינה הקטנה" הם נר לרגליו, יודע שיש משימות חשובות שרק המדינה צריכה לבצע. ראש וראשון בהם הוא תחום הביטחון. בני אדם חיים במסגרת מדינה משום שהיא מאפשרת להם חיים בטוחים ומוגנים, ובלעדיה אין חופש אלא אנרכיה. המדינה היהודית במיוחד, הוקמה על רקע ההבנה הזאת. אחרי הפרעות והפוגרומים בגלות כוננו אבותינו מסגרת ריבונית שבה אנו יכולים לחיות כיהודים באופן חופשי.
בשבוע שעבר, כשעוד התקוטטנו על מחיצות בתפילה, דובר על "החוזה שנפתח מחדש". אם אכן יש לנו חוזה עם המדינה, הוא קובע לפני הכול שהיא תגן עלינו בעת הצורך. יש לנו היסטוריה ארוכה ורצופת אויבים, והיא לימדה אותנו לדאוג לביטחון באופן אובססיבי כמעט. אנחנו משלמים מיסים ומתגייסים לצבא כדי שאם אויב יתדפק על דלתנו, נוכל להרים את הטלפון ומישהו יבוא לעזרתנו. אבל בשבת שעברה, במשך שעות רבות מנשוא, אזרחים טובים וילדיהם חסרי הישע זעקו מרה ואיש לא בא. המפלצת דפקה על הדלת, נכנסה, והגשימה את סיוטינו הגרועים ביותר. החוזה הבסיסי של קיומנו כאן הופר.
בלית ברירה ובאופן זמני, החלפנו את החוזה מול המדינה בברית בין אחים. את השבר והכאב תרגמנו לכעס יוקד ולרוח לחימה, ואת תחושת חוסר האונים המרנו לפעילות אזרחית נמרצת והתגייסות מוחלטת. אבל כל אלה שבריריים מאוד, ואינם יכולים להיות פתרון קבע. בשש אחרי המלחמה, כאשר נפיק את הלקחים, גם את האמון הבסיסי הזה נצטרך לשקם. המדינה הזאת והצבא הזה וגופי המודיעין והביטחון האלה הם כל מה שיש לנו. מכל האנשים, דווקא נשיא ארה"ב הזכיר לנו השבוע את העובדה הזאת, כאשר ציטט את גולדה מאיר שאמרה לו לפני חמישים שנה: יש לנו נשק סודי כאן בישראל, אין לנו מקום אחר ללכת אליו.
300 אלף חיילים ב־24 שעות
יום שלישי, השבוע. הדרך המובילה למחנה ביל"ו ליד רחובות עמוסה ברכבים חונים. הם נראים בשולי הכביש, על איי התנועה, בחניונים סמוכים, וחלקם על נתיבי התנועה ממש. קילומטרים ארוכים של רכבים שהושארו כאן בשבת האחרונה. יחידת מחסני החירום (ימ"ח) במחנה ביל"ו היא התחנה הראשונה של חיילי המילואים של אוגדה 98. זה המקום שאליו הם מגיעים כשהצבא קורא להם להתייצב, כדי לקבל את הציוד ללחימה ולהתגייס. בדרך כלל הם מגיעים בתחבורה ציבורית, אלא שהפעם הקריאה הגיעה בשבת. הם הגיעו באלפי מכוניות פרטיות, חנו בכל פינה שמצאו, השאירו את הרכב, צעדו ברגל עד הבסיס, לקחו ציוד ויצאו לשטח.
צה"ל פתח השבוע את הימ"ח לביקור עיתונאים, אחרי שהרשתות התמלאו בבקשות של מילואימניקים להשלמת ציוד ובטענות על מחסור בציוד אישי, אפודים קרמיים, ציוד לחימה ואפילו מזון. הטראומה הקולקטיבית היהודית והישראלית פגשה השבוע יותר מדי זיכרונות כואבים, מפרעות קישינב ובאבי־יאר ועד ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. לבסוף היא נזכרה גם בימ"חים הריקים של מלחמת לבנון השנייה, ובביקורת שמתחה ועדת וינוגרד על היעדר מוכנות צה"ל למלחמה. לפחות בעניין הזה צה"ל הודף בתוקף את הטענות וטוען שהימ"חים מלאים, שלכל חייל יש ציוד ללחימה, ושהפערים הם נקודתיים בלבד.
לפי צה"ל אין מחסור באפודים קרמיים וקסדות, משום שלא לכולם אמורים להיות כאלה. לא כל חייל אמור גם לקבל ארוחה חמה ביום הראשון למלחמה
"אין מחסור בציוד לחימה", אמר לנו קצין לוגיסטיקה ראשי, תא״ל חיים מלכי. "במחנה הזה גויסו 15,000 חיילי מילואים. הם הגיעו במהירות כי הכבישים היו ריקים בשבת. עד ארבע בבוקר למחרת, כולם כבר היו בשטח. יש פערי ציוד, אבל אנחנו משלימים אותם". גם אלוף מישל ינקו, ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, אמר השבוע כי הם "מקבלים את זה שיש פערים ביחידות הקצה ובמילואים" אבל "אין כרגע פערים משמעותיים", והבהיר כי "חוסרים נקודתיים וזמניים מטופלים באופן מיידי". צה"ל פתח השבוע מוקד פניות בווטסאפ למשרתי צה"ל בנושאי מזון, ציוד ולוגיסטיקה, ותא"ל מלכי מציין שהם גם מנטרים פוסטים ברשתות החברתיות ומנסים לתת מענה.
מחסני החירום הללו מלאים בשגרה בציוד צבאי מלא לכל חייל מילואים, כולל קיטבג, שכפ"ץ, קסדה, נשק, ציוד אופטי ורכבים צבאיים – כולם מתוחזקים וממתינים ליום פקודה. במחסן יש מד לחות שנועד לשמור על הציוד, והרכבים מוטענים בכבל טעינה. חלק מהעבודה השוטפת של חיילי הלוגיסטיקה, שמשרתים בבסיסים הללו, היא לערוך בדיקות תקופתיות, לוודא את תקינות הציוד ולהחליף אותו אם יש צורך. הציוד הזה איננו משמש את הצבא לפעילות שוטפת, אלא נועד, כפי שמלמד שמו, לשעת חירום ולגיוס מילואים נרחב. הלקחים ממלחמת לבנון השנייה, אומרים בצה"ל, נלמדו היטב.
כשאנחנו מבקרים בימ"ח הוא כמובן כבר ריק למדי. כל הציוד שהיה בו נמצא בשטח עם חיילי המילואים שאליהם הוא משויך. בעת שהותנו שם אנחנו רואים עדיין בזמן אמת שני מילואימניקים מקבלים ציוד ללחימה. מאי חזר מטיול בתאילנד, קטע את החופשה, עלה על הטיסה הראשונה שמצא ונחת כאן כדי לחבור לחבריו לגדוד. נתנאל בן־מנחם הוא השישי ממשפחתו שמגויס במלחמה הזאת. שישה בנים מתוך משפחה של שמונה ילדים מכוכב־השחר. גם הוא קטע טיול ממושך בחו"ל, אמר שלום להורים בשדה התעופה ונסע להתגייס. כדי לוודא שהוא מצליח להגיע לארץ הוא הזמין שתי טיסות, ליתר ביטחון, למקרה שאחת מהן תבוטל. "יש לנו ברירה? אנחנו נלחמים על הקיום שלנו", הוא אומר.
אפוד זה לא משחת שיניים
אם יש פערים ומחסור בציוד, את חלקו ניתן לתלות במוטיבציה הגואה. "הימ"חים ערוכים לתת ציוד ל־100 אחוז מחיילי המילואים, אבל בפועל הגיעו 120־130 אחוזים, כולל הרבה מאוד שלא קיבלו זימון אבל החליטו להתייצב. הטלפון שלי מלא בהודעות כאלה", אומר קצין הלוגיסטיקה האוגדתי במחנה ביל"ו, סא"ל עמי שרת. והם ממשיכים להגיע. יש גם כאלה שבכלל לא עברו בימ"ח אלא ירדו ישירות לשטח, ולכן חסר להם ציוד בסיסי. חלק מהחסר מוסבר בחריקות של תחילת פעילות, ובהיקף חסר התקדים. 300 אלף חיילי מילואים גויסו השבוע בתוך 24 שעות. אולי קצת מוגזם לצפות שלא יהיה אחד בלי שכפ"ץ.
המוטיבציה המוגברת איננה ניכרת רק בין לובשי המדים אלא גם בציבור הרחב, עם אינסוף יוזמות אזרחיות לתרומות לחיילים. מתרומות אישיות של ציוד ועד גיוס המונים ותרומות פרטיות בהיקפים של מיליוני שקלים לרכישת קסדות טקטיות ואפודים קרמיים. "לפעמים האתגר הוא להדוף את האהבה של עם ישראל", אומרים בצה"ל, ומסבירים שיש תרומות שהם לא יכולים לקבל. לא לכל לוחם אמור להיות אפוד קרמי, לא כל אפוד קרמי מתאים לצה"ל, ובכלל, ציוד צבאי הוא לא כמו חטיפים, מברשות שיניים וביגוד אישי שאפשר לתרום למי שלא הספיק להביא מהבית. ציוד צבאי עובר בדיקות של הצבא ומותאם לצרכים שלו. כך למשל, אפודים קרמיים שאין בהם כיסים לרימונים אינם מתאימים לצה"ל; וסטים או ביגוד כהה עלולים לגרום חלילה לטעויות בזיהוי; ציוד צבאי שנתרם, ומקורו ואיכותו לא בהכרח ידועים, עלול גם להיות חשוף לפגיעת האויב, וצה"ל לא מוכן לקחת אחריות על כדור שיחטוף חייל באפוד שהגיע מקהילה יהודית בחו"ל.
אחרי שנה של מלחמות היהודים, השטף הגואה של התרומות וההתנדבות מבטא את הרצון הטוב של הציבור הישראלי ושל יהדות התפוצות, ואת דרכם להשתתף במלחמה שנכפתה עלינו. אבל לפעמים הרצון הטוב הוא יותר ממה שצה"ל באמת יכול או צריך כרגע. קריאות נואשות על מחסור בציוד והפקרת חיילים עלולות לייצר תחושה של פאניקה ולשדר שהצבא לא ערוך למלחמה. את הפוסטים ברשתות החברתיות גם אויבינו יודעים לקרוא.
מנגד, גם צה"ל לא צריך להיות עיקש מדי ולפעול מתוך אגו. אם יש רוח נדיבות שכזו, אפשר לנסות לנתב אותה למקומות הנכונים. בינתיים נראה שהיוזמות האזרחיות יעילות ומהירות הרבה יותר מכל המערכות הממשלתיות, והממשלה צריכה לתמוך בהן. הצבא לא יכול להרשות לעצמו שחיילים יחלו מאוכל שלא הוכן ושונע כראוי, ואינו יכול לקבל מזון לא כשר שרבים מהחיילים לא יאכלו? תכינו רשימת תנאים ותבדקו. הצבא לא יכול לקבל ציוד שאינו עומד בתקנים שלו? תסבירו מה אתם כן צריכים. צה"ל יכול להעמיד גורם מתוכו שיכווין תרומות לרכש נדרש, ושידע להפנות מתנדבים וארוחות למקומות שזקוקים להם. לוגיסטיקה לוקחת זמן, אבל אם יש רוח נדיבות ציבורית, אפשר לקצר זמנים.
סא"ל עמי שרת, קצין הלוגיסטיקה של אוגדה 98 (בתמונה): "הימ"חים ערוכים לתת ציוד ל־100 אחוז מחיילי המילואים, אבל בפועל הגיעו 120־130 אחוזים, כולל הרבה מאוד שלא קיבלו זימון, אבל החליטו להתייצב. הטלפון שלי מלא בהודעות כאלה"
הנה לדוגמה מקום שאפשר להפנות אליו את הכוונות הטובות: כיתות הכוננות ביישובי קו העימות, ביהודה ושומרון ובגבול הצפון. בזמן שגרה הן אמורות לתת מענה ראשוני במקרה של חדירת מחבל עד שהצבא והמשטרה מגיעים. אבל אנחנו בזמן מלחמה, הצבא נמצא באירוע מורכב ורב־זירתי, ולא יוכל להגיש סיוע במהירות. חלק מכיתות הכוננות הללו התרוקנו כמעט כליל מגברים צעירים שהתגייסו השבוע, ומלכתחילה יש להם מעט כלי נשק ואמצעים להגנה על היישוב. הם משוועים לתגבור של ציוד לחימה, רובים, קסדות, מחסניות, אמצעים לראיית לילה, אפודים קרמיים ורחפנים.
החיילים שלנו, הילדים שלנו
חשוב לחדד כמה עובדות על התחום האכזר והסבוך של ניהול מלחמה: גם מלחמה דורשת סדרי עדיפויות. מבחינת צה"ל אין מחסור באפודים קרמיים, פנסי ראש וקסדות טקטיות, פשוט משום שמראש לא לכל חייל אמורים להיות כאלה. היחידות המתמרנות בעזה ובלבנון מקבלות את הציוד הטקטי הטוב ביותר, ואילו מי שמתפקד במשימות הגנה מקבל ציוד קצת פחות טוב. באותו אופן, לא לכל חייל אמורה להיות ארוחה חמה, בטח לא ביום הראשון למלחמה. צה"ל ערוך לספק כ־40 אלף מנות חמות ביום, והשבוע היכולת הזו הועלתה לכ־140 אלף מנות חמות, תוך שימוש בספקים חדשים, כמו מפעל ההזנה של בתי הספר שלא פעלו השבוע. "בזמן מלחמה, עם סדרי כוחות כאלה, הפתרון של הצבא הוא מנות קרב", אומר תא"ל מלכי. בינתיים מסעדות תל־אביביות מוכרות מיהרו להכשיר את מטבחיהן כדי לספק מזון לחיילים. אבל זה פינוק, לא הסטנדרט.
וזה האבסורד הגדול של צבא העם, שעומד בבסיס הקיום שלנו כאן: מי שאמורים להגן על אזרחי ישראל הם הבנים, האחים, בני הזוג ובני הדודים שלהם. מה שצה"ל נכון לתת בעת מלחמה, הוא לא בהכרח מה שהאימא בעורף מצפה שהבן שלה יקבל. הילדים של כולנו הם גם החיילים של כולנו. חיילים אמורים לאכול מנות קרב, לישון בשקי שינה, להילחם עד המוות, להרוג את האויב בכל אמצעי. אבל הילדים שלנו אמורים לקבל את הטוב ביותר, ואנחנו מצפים שהם יקבלו את זה גם בצבא. הפער הזה קשה למערכת הצבאית, אף שהיא מכירה בו.
לוגיסטיקה לוקחת זמן, וזו עובדה שקשה לעכל. תהליך החיול הוא מהיר יחסית: לוקחים חייל, נותנים לו נשק וציוד ושולחים לשטח. הקמת מטבח צבאי היא כבר עניין מורכב יותר. מבחינה צבאית־לוגיסטית, היכולת לקחת אדם מביתו ולהכין אותו באופן מלא ללחימה, כולל תיאום מול המפקד שלו, קבלת פקודות, קבלת ציוד מלא, ניסוי הנשק ואימון בסיסי, אמורה להימשך בין 18 ל־24 שעות. הפעם הכול קרה הרבה יותר מהר. "אני קיבלתי את החדשות בשש וחצי כשרצתי על החוף בתל־אביב", אומר סא"ל שרת, "בתשע וחצי כבר הייתי במחנה, ב־11 כבר התחלנו לחייל מילואימניקים, בשש בערב החיילים כבר בלחימה". אבל גם אם ההיערכות הלוגיסטית בימים שאחרי המתקפה הייתה מהירה ויעילה יחסית, כפי שצה"ל טוען, יש עדיין פער בלתי נסבל בין הזמן שנדרש להיערכות ובין התגובה שהציבור מצפה לה נוכח המראות שצפינו בהם.
לא במקרה עסקו בכל מקום בסוגיית המחסור בציוד בצה"ל. אותו חוזה בסיסי שלפיו המדינה צריכה לספק לנו הגנה הופר כאמור ביישובי עוטף עזה השבוע. ואם אחרי שזה קרה המדינה שולחת אותך להילחם, כדאי מאוד שהיא תספק לך את הציוד שנדרש לך. ואם צה"ל לא יכול להיות בכל מקום, אז לכיתות הכוננות צריכים להיות הכלים להגן על היישובים שלהם. ואם כל אלה קורסים, גם לאזרחים צריך להיות נשק אישי ואת האפשרות להגן על עצמם. כולם נשאו השבוע את עיניהם לארצות הברית של אמריקה, ששלחה לכאן נושאות מטוסים. חלק משמעותי מהאתוס האמריקני הוא הזכות לשאת נשק כדי להגן על עצמך. אצלנו הצורך בכך גדול פי כמה, אבל כמו בתחומים רבים הוא טובע בטפסים ובבירוקרטיה.
