יש טורים שקל לכתוב, יש טורים שקשה לכתוב ויש טורים שלא רוצים לכתוב. אני כותב בסלון ומסתכל על המסדרון. ארון הנעליים שניצב בו, חוסם חצי מהמעבר, לא היה שם ביום שישי האחרון, כשהתעוררנו בסביבות חמש בבוקר לקול חריג של אזעקות במרכז. הילדים ישנו איתי במיטה, כי כששירן בחו"ל הם מסתערים. אני נזכר בדקות שלנו בממ"ד, כשהם אפופי שינה ואני בווטסאפ עם חברים שכותבים לי שמשהו מסריח ונראה כמו הסחה למשהו גדול יותר, וזה נראה לי כעת כמו לפני שנתיים.כמות המידע, החרדות והאימה שעברו על כל ישראלי בשבוע הזה היא בלתי נתפסת. ממד הזמן נעלם, ואנחנו חיים בתוך אירוע שאנחנו יודעים מתי התחיל אבל יישאר איתנו לעולם.
כל כך הרבה מילים נזרקות לחלל, כאילו שלאיזה שילוב של אותיות יש סיכוי להתחיל לעשות היגיון בכל הטירוף הזה. מה אתה יכול להגיד בכלל? האמת, לא הרבה, רק את המובן מאליו. והמובן מאליו הוא שכל מי שאומר שעכשיו צריך ללכת על "בעל הבית השתגע" משקר לעצמו, כי בעל הבית השתגע מזמן. השתגענו כשהפכנו את הסכסוך פה לאירוע נדל"ני ולא לאירוע של טוב מול רע, של חפצי חיים מול רשע טהור, של זכויות אדם והקשות בגג מול שורפי ילדים. נותרה בי רק התקווה המאוחרת שאולי יש סיכוי קטן שהאסון הנורא הזה יחזיר קצת שפיות לבעל הבית.
אני נזרק לסערות שקרו פה לא מזמן. זוכרים את "לשרוף את חווארה"? איך השתוללו פה כולם, כמה מילים נכתבו על הפאנטים הקיצוניים והנוראים שהעזו להוציא את המילים האלה מפיהם. צביקה פוגל נחקר עליהן במשך ארבע שעות. עשרות פרשנים וצייצנים שהזדעזעו אז, קוראים היום לשרוף את עזה. ואני שואל: מה ההבדל? אני מפחד מהתשובה. האם היא קשורה לזהות הנרצחים? או שאולי כשטובחים בנו בתשלומים, שניים פה שלוש שם, זה בסדר, אבל כשלוקחים לנו יותר מאלף מבנינו ובנותינו החוקים משתנים? שבוע לפני הטבח הנורא הזה רדף מחבל עם אקדח בחווארה אחרי אישה ותינוק, והם ניצלו בנס. מישהו יכול להצביע על ההבדל בין חווארה לעזה?
אני נזכר בסערת "סליחה מוחמד", כשאיתמר בן־גביר אמר למוחמד מג'אדלה במהלך ריאיון שהזכות שלו לתנועה ולחיים גוברת על הזכות שלו לתנועה. איזה קמפיין, איזו סערה, איזה רעש. אולי אם לא היינו מזדעזעים כל כך מאמת פשוטה שנאמרה מפי אנשים רבים כל כך במשך שנים רבות כל כך, לא היינו מפקירים ככה את טובי בנינו ובנותינו. כי רק מדינה שלא מבינה עם מה היא מתמודדת, יכולה להתייחס לגבול בינה ובין 1939 כאילו זה גבול בין שווייץ לאיטליה.
אין בי שום ייאוש, וכשמנסה לצוץ אחד אני בורח לעם ישראל שמתגלה שוב כחכם ומאוחד יותר מכל מנהיגיו ומפקדיו, מוכיח שוב שאין דבר כזה מלחמת אחים, יש אחים במלחמה
אני נזרק גם לאלאור אזריה, שהרג נאצי 11 דקות אחרי הזמן. כמה רבנו, דיברנו, התווכחנו על אירוע שבכל מדינה שבה בעל הבית לא השתגע היה נגמר בשתי דקות. בכל ויכוחי הרשת שלי בעבר, כשמישהו היה מטיף לעברי שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא לא פשוט, הייתי צוחק ועונה שזה הסכסוך הכי פשוט בעולם, סכסוך של טוב מול רע, ואז היו תוקפים אותי וצוחקים עליי ומפטירים שזה לא כל כך פשוט. זה כן. לפעמים זה כן פשוט.
כל כך הרבה שאלות יתבררו פה אחרי שנקום מהמכה הנוראית הזאת, ומהמלחמה הנוראית שעלולה להיפתח. כל כך הרבה ועדות ותחקירים. שום דבר מאלה לא מעניין אותי. מעניין אותי רק דבר אחד, שננצח. כי אין ברירה.
שואה בצבע
יש אנשים שמנצלים את המצב הנוכחי כדי לחזק את הפוזיציה שלהם מלפני הטבח, כאילו שלאיזושהי פוזיציה יש משמעות עכשיו, כאילו לא חטאנו כולנו בחטא היוהרה, כאילו שלעולם שלפני יש משמעות ושהעולם של אחרי המלחמה יהיה דומה לעולם שהכרנו. אין בי שום ייאוש, וכשמנסה לצוץ אחד אני בורח לעם ישראל שמתגלה שוב כחכם ומאוחד יותר מכל מנהיגיו ומפקדיו. יוזמות אינסופיות של אנשים שמוכיחים שוב שאין דבר כזה מלחמת אחים, יש אחים במלחמה. אנשים תורמים הכול, מגייסים כספים, נרתמים, משתפים, הולכים להלוויות, מתנדבים בבתי חולים. שותפות גורל אמיתית של אנשים שמבינים שזה הדבר היחיד שצריך עכשיו.
השבוע נפגשתי עם אנשים שהיו בכפר־עזה. הכרתי אותם לפני כן, לא הכרתי את העיניים שלהם אחרי כן. כתבתי כבר בעבר שנורא קשה לי עם האופנה של סרטים דוקומנטריים על השואה בשחור־לבן שבאמצעות טכנולוגיה החזירו להם את הצבע. אני לא מסוגל לראות את זה. שואה בשחור־לבן זה ישן, של פעם, משהו שכבר לא יקרה. מה שקרה בישראל בשמחת תורה הוא שואה בצבע, עם הבדל אחד ענקי: יש לנו מדינה, יש לנו צבא. כל מי שרואה את תמונות החיילים בגבולות, מתחבקים, שרים, דרוכים ומצפים לעשיית צדק, מבין שלעולם לא עוד. נרדמנו בשמירה, אבל התעוררנו להגן על הבית. מבחינתי חשוב שנזכור שאף אחד לא "קצת" ניצח את הנאצים. אנחנו לא נלחמים באויב, אנחנו נלחמים באידיאולוגיה. וכשננצח נצטרך לזכור שהאויב הכי גדול שלנו הוא המחשבה שיש לנו פריווילגיה לשאננות. כי כמו שהסתבר, כולנו היינו קצת פריווילגים.
ארון הנעליים עדיין באמצע המסדרון, הוא לא יחזור כנראה לחסום את דלת הממ"ד וניאלץ למצוא לו מקום בדירה הצפופה שלנו. גם אנחנו לא נחזור יותר למקום שבו היינו, אבל אנחנו נקום, ועוד איך נקום. מצולקים, כואבים, אבל עם הראש למעלה. עם ישראל לא יחזור לאותו מקום, אבל אני מאמין שכמו שעם ישראל יודע, נשכיל להגיע למקום טוב בהרבה. עם ישראל חי.
