במטווח היו איתי עוד חמישה: חרדי ירושלמי עם פאות מסולסלות עד הכתפיים; תושב שדרות שנמלט עם משפחתו למרכז הארץ; פנסיונר מדרום הר חברון; תושב קו התפר מעמק האלה; קיבוצניק באמצע החיים, מילואימניק ששב מחו"ל ואני.
הייתי האישה היחידה שהגיעה לתרגל ירי. כל המטווחים סביבי – חיילים, אזרחים, מאבטחים – היו גברים. גיליתי שהחומר התיאורטי לא כל כך נורא ושאני צלפית לא רעה בכלל. עמוד שדרה זקוף, כיפוף רגליים קל, ומיקוד. מיקוד על מלא. מאות תרמילים ניתזו אל הקרקע והרעש המחריש נספג בזכותם האדיבה של אטמי אוזניים שמנמנים. בסוף היום יכולתי לצאת מרוצה, אבל הייתי בעיקר מוטרדת: למה אין במטווח עוד נשים?
במציאות הקיומית שנקלענו אליה, הרבה מהגברים מגוייסים, כולל שכנים, חברי כיתות כוננות ורכזי ביטחון, והמציאות החדשה קובעת עובדה חדשה – נשים חייבות להיות כשירות ללוחמה בסיסית. נכון, הרבה מאיתנו יעדיפו לנשום אקונומיקה ולא לאחוז בנשק, אבל אחיותיי, זהו צו השעה והוא נדרש למען ביתנו ולמען ילדינו.
אף פעם לא חשבתי שאצטרך להחזיק בנשק. לא שירתי כלוחמת, אני לא חברה בכיתות כוננות, ובכלל – אני לא רוצה להיות אדם לוחם. אני לא רוצה את המגע של המתכת עם הגוף ואת המשקל הפיזי והסימבולי צמוד אלי. את המלחמות שלי אני מעדיפה לנהל בחומרים שאני מכירה – מילים. סיפורים. נרטיבים. אבל יש ימים שבהם עיסוק במילים נדמה כמותרות, ועיסוק בסוגיות תרבותיות הן בבחינת להידרש לטיפול בציפורן בזמן של התקף לב.
עד לפני שבוע, סיטואציה שכוללת במקביל ירי טילים, פלישה לתוך יישובים, השמדת משפחות, טבח המונים ושבי המוני של אזרחים, הייתה נשמעת בעיקר כמו סצנה מסרט פעולה אלים. הסרט הזה הוא המציאות שלנו, ואסור להסיט את המבט מן העובדה הזאת. אנחנו בתחילתו של אירוע, ואף אחד אינו יודע להיכן ועד כמה יתפתח. טוב שיש לנו ממ"ד, טוב שיש קהילות תומכות, טוב שיש חמושים נוספים סביבנו, אבל אירועי הימים האחרונים הוכיחו שאין לנו ברירה אלא לסמוך על עצמינו, כל אחד בביתו, לגופו.
"רחל מאופקים" הפכה להשראה בזכות התושייה והחכמה שלה לגרור את המחבלים אל חיסולם, והזכירה לי נשים גדולות, כמו יעל שהרגה את סיסרא בתבונתה. במציאות שגרתית, המודלים הקלאסיים של נשים יהודיות הם אלה שמדגימים רוך, נדיבות, חסד ותפילה. עת צרה היא ליעקב, וזו העת שבה אנחנו צריכות להזכיר לעצמינו מודל נשי שאנחנו פחות עסוקות בו, של מי שידעה שהיתד הוא המגן. נשים, לכו אחזו ביתד. התבונה שלנו כעת צריכה לבוא גם עם מוכנות לכוח.
