שביעי באוקטובר 2023 ייזכר כאחד הימים הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל וידע צה"ל: אסון, כשל ומלחמה בהתהוות, שייזכרו שנים רבות קדימה. יותר מ-1,000 נרצחים, שבחישוב לנפש הם כ-40,000 איש בארה"ב, יותר מפי 10 (!) מנרצחי אירועי ה-11 בספטמבר. זהו יום שישנה את דרום המדינה, את הקשר צבא־חברה ואת מדינת ישראל וסביבתה האסטרטגית, כשעדיין לא ברור מה ילד יום בצפון. בנקודת הזמן הזו יש להשאיר את הפקת הלקחים לעתיד, למעט אלו שקריטיים לעכשיו, וקודם לכל להגדיר ולהתאחד סביב המטרה האסטרטגית של המלחמה. זה חיוני למטכ"ל, לכוחות הלוחמים ולציבור הרחב.
מטרת המלחמה צריכה להיות בבירור וללא כל מצמוץ או רפיון נפש – השמדת החמאס ככוח שולט וככוח לוחם. באופן מוחלט.
זו מטרה הכרחית קודם כל מכוח צו מוסרי: פושעי מלחמה ורוצחי עם באשר הם אינם לגיטימיים לשלוט או להתנהל בעולם ככל שניתן למנוע זאת מהם, ואינם יכולים להיות פרטנר לשום מו"מ. ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי שספג יותר מכל עם אחר בהיסטוריה האנושית מידם הקשה של רצחנים כאלו, לא רק שאינה יכולה לברוח מחובתה זו, אלא היא חייבת להוביל אותם. אך ההכרח המוסרי הזה אינו רק ברמה הבינלאומית, שם מצפות מאיתנו מדינות העולם הנאור לגלות נחישות ולפעול בדיוק כפי שאנו מצפים מהן, אלא הרבה יותר מכך: ישנה מחויבות מוסרית לפני הכול לעם ישראל, שזו מדינתו הריבונית היחידה אותה הקים בדיוק כדי שלא יחזרו על עצמם מראות טבח ביהודים באשר הם יהודים.
הצו המוסרי אינו חדש: איזו עוד מדינה דמוקרטית מערבית מאפשרת לחבורות טרור לשבת על גבולותיה ולירות עליה טילים ורקטות כאשר עולה החשק אצלם? בעצם קבלתה את סבבי הרקטות, הכשירה מדינת ישראל את הלגיטימציה לפגוע באזרחיה באופן שאף מדינה בעולם המערבי הייתה מאפשרת. כיפת ברזל היא פלסטר ומגדילה את הלגיטימציה לירות עלינו. משלא עצרנו אבסורד זה של ירי רקטות, קיבלנו את אסון ה-7 באוקטובר.
הזדמנות היסטורית שלא תחזור על עצמה
הגיע זמן תיקון. הגיע הרגע האסטרטגי הנכון לשנות את הדברים. ממשלת ישראל וצה"ל מחויבים עתה מוסרית יותר מאי פעם להשיב לאויביה מנה אחת אפיים ולגמול לכל הפורעים ושולחיהם בריבית דריבית. לא עוד דאגה לצד השני לפני הדאגה לאזרחינו ולחיילינו. לא עוד רחמנות לבלתי מעורבים שמובילה לאכזריות כלפי אזרחינו. לא רוצחים אנחנו ולעולם לא נפגע סתם כך במי שאינו מנסה להרים ידו עלינו, אך הגיע הזמן שנפנים שבמלחמה בה הצד השני מנצל עד תום את טהרתנו ומתחבא ומתפלש באזרחים – רבים ייפגעו גם אצלו. כך היה גם בגרמניה וביפן במלחמת העולם השנייה. היש מישהו שחולק על מוסריות מלחמה זו ומעשי בנות הברית?
ולצד הצו המוסרי יש גם הכרח אסטרטגי. הגענו לנקודת זמן בה יש לנו מלוא הלגיטימציה הפנימית, שהיא היא החשובה ביותר, לבצע תפנית אסטרטגית במזה"ת עם השמדת החמאס ככוח שולט ולוחם. השמדת אחת משתי המפלצות שאפשרנו להן להיבנות על גבולותינו באופן שאף מדינה מערבית דמוקרטית לא אפשרה שיקרה לה. השמדה זו תשנה לשנים רבות מאוד את מאזן החיכוך וההרג במזה"ת ותמשיך לבנות את ההרתעה המצטברת מתוצרת בן גוריון, זו שנוצרת מהכרעה חוזרת ונשנית של האויב במלחמות. לא מבצעים.
הצו המוסרי והצו האסטרטגי נכרכים להזדמנות היסטורית שלא תחזור על עצמה. אם לא נהיה נחושים להשיג את המטרה הברורה הזו במחיר כבד היום, ייתכן שבפעם הבאה לא יהיה מחיר שנוכל לשלם כדי להשיגה.
פרופסור אביתר מתניה הוא ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב וראש מרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל, ולשעבר המקים וראש מערך הסייבר הלאומי
