בשעה שש וחצי של בוקר שמחת תורה השתנה מהלך ההיסטוריה במזרח התיכון. אנחנו רק בתחילתה של המציאות החדשה. עדיין מוקדם לדעת כל מה שהתרחש, ומה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח. נתמקד במה שכבר יודעים, ולאן אנחנו הולכים בשבועות הבאים.
הקריסה והגבורה
מלחמת שמחת תורה נפתחה בנוק־אאוט צבאי של חמאס לצה"ל. קו ההגנה מול רצועת עזה קרס כמו מגדל קלפים. הקו הזה היה מבוסס על פעילותה של אוגדת עזה ("שועלי שמשון") , שמִפקדתה ממוקמת ליד קיבוץ רעים. להבדיל מאוגדות שיש להן כוחות קבועים שכפופים אליהן, כאן מדובר ב"אוגדה מרחבית", שהיחידות שהיא מפעילה משתנות מפעם לפעם כאשר הן מגיעות לגזרה ומקבלות אחריות על ה"קו". תחת אוגדת עזה פועלות החטיבה הצפונית ("הגפן") והדרומית ("קטיף"). גם המִפקדות שלהן ממוקמות ברֵעים אבל הכוחות, בעיקר שילוב של שריון וחי"ר, פרוסים בבסיסים ובמוצבים קדמיים, החל מאשכול שבגבול מצרים ועד סמוך למושב נתיב־העשרה מצפון לרצועה.
את גזרת הים מאבטחות באופן קבוע ספינות פטרול תחת אחריות בסיס אשדוד, עם בסיס קדמי סמוך. כל הקו הזה מגובה במטוסים מאוישים ולא־מאוישים שאמורים להיות מוקפצים בהתראה כמעט מיידית, בלוני תצפית, תצפיות וסנסורים, גם מהים ומתחת לפני הקרקע. ולפני הקו – גדר בגובה 6 מטרים, המספקת התראה אלקטרונית על כל נגיעה. הגדר נפרצה בעשרות נקודות בבת אחת, ויחד עימה קרסה ההגנה כולה.
עכשיו כבר ברור שמתקפת 7 באוקטובר נפתחה בהרעשה מסיבית של רקטות ומרגמות לעבר כל מוצבי ויישובי הגזרה. החמאס ידע למה לצפות: תחת האזעקות נכנסו הכוחות והיישובים למקלטים, למעט חמ"ל האוגדה עצמו, שממילא פועל מתוך בונקר ממוגן. הירי כלל גם מטחים לעבר מרכז הארץ.
מכאן הכול קרה מהר. הגדר נפרצה בקלות על ידי הכוחות, שחדרו בבת אחת בשורה ארוכה של מקומות. עשרות לוחמי כוח העילית של חמאס (הנוחבה) התמקדו במחנה רעים. הותקפו גם הבסיסים האחרים. חמאס הכיר את הפריסה של כל המצלמות לאורך הגבול והשמיד את רובן בירי מקרוב או באמצעות רחפנים שהטילו פצצות. האפלה המודיעינית שנוצרה, כאשר הציוד מושבת ורבות מהתצפיתניות, שאמורות לשבת מאחורי מסכים מרחוק ולכוון את הכוחות, נטבחו, תרמה תרומה מכרעת לכאוס שנוצר. זה כבר היה השלב שבו הותקפו בבת אחת גם היישובים עצמם.
אלה היו השעות הקשות ביותר בתולדות המדינה, קשות לא פחות מקריסת קו המעוזים והתעוזים ונפילת מוצב החרמון עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים לפני חמישים שנה.
בשלב הזה, כאשר כוחות צה"ל היו עסוקים בהישרדות (עם היקף חללים עצום), כבר נכבשו רבים מתוך 22 היישובים שנחשבים צמודי־גדר (כלומר, עד 7 קילומטר מהגבול). את סיפורי הזוועה על הטבח שמענו השבוע שוב ושוב. ולמרות זאת, נחשפנו רק למעט ממה שקרה. טיפה בים הדם. עוד נשמע במשך שנים על הזוועות, לצד אינספור סיפורי גבורה שגם הם טרם נחשפו ברובם.
הנה דוגמה אחת לגבורה, אחת מני רבות: סמ"ר ד', לוחם ביחידה מיוחדת, הגיע עצמאית לקיבוץ בארי וחתר למגע. כאשר הגיע ליישוב ראה מולו בית בוער. ד' התקרב לבית כדי לראות אם יש בו אנשים, וחילץ מתוכו זוג קשישים תוך הרגעתם בקור רוח מוחלט. בהמשך נתקל סמ"ר ד' במחבלים, יחד עם יחידתו וכוחות משייטת 13, ונפגע משלושה כדורים ברגליו. תחת אש ביצע ד' על עצמו חסימת עורקים, תוך שחבריו מחזיקים לו את הרגליים. מפקד היחידה שלו ולוחמים אחרים סביבו נהרגו, אך ד' המשיך להילחם. רק בסיום האירוע חולץ לבית החולים סורוקה.
ולתמונה הרחבה: מבחינה צבאית, אוגדת עזה למעשה נפלה. בשעות הראשונות של המתקפה נפרצה הגדר סביב הרצועה לאורכה ולרוחבה, גם באמצעות דחפורים שמוטטו אותה. ההצלחה הדהימה אפילו את חמאס. ככל הנראה, בשלב הזה היו בשטח ישראל יותר מ־1,000 אנשי חמאס. חמאס שיתף את הג'יהאד בסוד תוכניותיו רק ביום האחרון, ולכן היקף הכוחות שהשתתפו מטעמו בפשיטה היה קטן יחסית. הידיעה על פריצת הגדר התפשטה מהר, והובילה אל היישובים עוד מאות תושבים עזתים, שהצטרפו ספונטנית לביזה, לטבח ולחטיפות.
בחלק קטן מהיישובים (זיקים ומפלסים, למשל), הצליחו כיתות הכוננות לבלום את הפולשים. אך במרבית היישובים, יתרון ההפתעה והיקף הכוחות התוקפים הכריעו גם את הגיבורים שבמגינים. חלק מהמחבלים נחתו בלב היישובים באמצעות מצנחי רחיפה, שטסו מעל הגדר ועקפו ממילא את כיתות הכוננות.
כעת אנחנו יודעים כי מרבית הישראלים שצולמו נלקחים לעזה על גבי אופנועים וטרקטורים לאור יום, נפלו בידי אנשים שלא היו אמורים להיות חלק מהפשיטה. ככל הנראה, כ־30 מתוך כ־100 חטופים שעליהם ידוע נכון למועד כתיבת השורות, נפלו לידי הג'יהאד האסלאמי. בשיא הכאוס בשבת, לא היה ברור גם במערכת הביטחון האם מפקד האוגדה תא"ל אבי רוזנפלד, לשעבר מפקד סיירת שלדג, נמצא בין החטופים. ידיעות על היקף הנחטפים רק החלו להגיע. כעבור כמה ימים הפיץ צה"ל את תמונתו של רוזנפלד בשיחת מפקדים, כדי להזים שמועות שהוא אכן נחטף.
ההתעשתות
לאחר שעות של קרב בבוקר הנורא של שמחת תורה, נפלה דממת מוות על מפקדת אוגדת צה"ל ברעים. החמ"ל שרד, אבל שאר המחנה הפך לשדה קטל. עד כמה גדול היה האסון יעיד המקרה המזעזע שעלה מהתחקירים הראשונים, אודות אב שהתקשר לבתו המשרתת בבסיס, ללא מענה. הוא גם לא השיג אף אחד ממפקדיה ומחבריה. בייאושו הגיע לבסיס בדרך לא דרך. המחנה כבר היה נטוש ושקט. דממת מוות, פשוטה כמשמעה. האב ראה גופות של חללים מוטלים לפניו, אחת מהן הייתה של בתו. הוא אסף אותה ברכבו ונסע עימה לבית החולים תל השומר.
קודם לכן, כבר סמוך לשעה 8 בבוקר, מי שהגיעו מהר לשטח וחילקו ביניהם את האחריות על הלחימה היו מפקד אוגדה 98 של צה"ל ("עוצבת האש"), תא"ל דן גולדפוס, ומפקד אוגדה 99 ("הבזק"), תא"ל ברק חירם. אלה שתיים מהאוגדות המובחרות של צה"ל, שנבנו להתערבות מהירה.
גולדפוס סיפר שהוא נכנס לקיבוץ הכבוש יחד עם קצין נוסף, והתחיל לנהל את הלחימה אף שנפצע מירי. הוא אסף אליו מפקדים ולוחמים שהגיעו לשטח ממקומות שונים. "כוח צביקה", מודל 2023. אחד המצטרפים היה מפקד סיירת גבעתי, ובהמשך נוספו גם אנשי שלדג – הסיירת הקרקעית של חיל האוויר, שהוקפצה ללחימה והתפזרה בין היישובים שבתופת. הגבורה בכל היישובים הייתה סוחפת, מהלוחמים ועד המפקדים, שרובם היו בקו ראשון, בהתאם לאתוס של צה"ל. רבים מהמפקדים נפגעו, בהם מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל.
יום הלחימה של שמחת תורה לא יישכח לעולם. רק חיל הים הצליח בבלימה לגמרי. בקו הגבול שקרס, מסוקים ירו לעבר מחבלים שיכלו לזהות. בקרקע, עוד ועוד כוחות נכנסו היישר לתוך התופת והצטרפו ללחימה. כל דקה הייתה חשובה כדי להציל תושבים המתחננים על חייהם, בזמן שהטבח בשיאו.
צנחנים, דובדבן, גבעתי, גולני, השייטת. עוד ועוד יחידות. גם לוחמים ממג"ב ומהשריון. אפילו יחידת ההתערבות של שירות בתי הסוהר, "מצדה", הוקפצה לזירת התופת במסיבת הטבע, שם ניסו המבלים לחלץ את עורם, איש איש לנפשו, במשך שעות ארוכות.
בכל אותו זמן נמשך הירי לכל רחבי הארץ והתנהלה לחימה עזה גם בשדרות ובאופקים, שנמצאת לא פחות מ־25 קילומטרים מקו הגבול.
ככלל, לישראל יש רק שתי יחידות שמתמחות בניהול מו"מ וחילוץ בני ערובה – הימ"מ של משמר הגבול וסיירת מטכ"ל. שתי היחידות ספגו אבדות קשות. באחד ממקרי ההשתלטות על בני הערובה, אפילו לא ניסו להזעיק אותם. לוחם שב"כ בשטח פעל שם בכוחות עצמו. הוא זיהה מחבל שהחזיק בתושב מקומי מבוגר כבן ערובה, תוך שהוא מצמיד רובה לראשו. איש השב"כ התחיל לנהל שיחה עם המחבל בערבית כדי להסיח את דעתו, ותוך כך ירה בו לפתע והרגו. הקיבוצניק ההמום נשמט מלפיתתו של המחבל המת וניצל.
באופקים פעל הימ"מ כדי לחלץ את רחל ודוד אדרי מהמחבלים שפלשו לביתם. תוך כדי הלחימה התברר כי גם בנו של מפקד הימ"מ, נצ"מ ח', נמצא בין הלוחמים הנופלים ביישובי העוטף. ח', שחבש כובע ועטה מסכה בעת שהדליק משואה ביום העצמאות ה־74 , התעקש להילחם "עוד קצת" גם אחרי הבשורה המרה, עד שממש אולץ לנסוע לביתו ולמשפחתו.
בינתיים, אל מול רצועת עזה, הוזרמו עוד ועוד כוחות. צה"ל ייצב "קיר ברזל", מעין קו אש דמיוני, שסגר מחדש את הרצועה על ידי מסוקים וירי טנקים. במשך יומיים לאחר מכן עוד המשיכה הלחימה בכוחות חמאס עד לטיהור השטח.
המחדל המודיעיני והקונספציה
בבוקר שמחת תורה שהה ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, בחופשה באילת. אין סימן מובהק יותר לכך שלא הייתה התראה מודיעינית, ואם הייתה, היא לא נלקחה ברצינות רבה או נתפסה כמוחשית. הסוגיה המודיעינית עוד תתוחקר וידובר בה רבות, בינתיים חשוב להבדיל בין כשל מודיעיני טקטי לכשל אסטרטגי. אף ששניהם התרחשו כאן.
טקטית, זה לא נתפס שצה"ל והשב"כ פספסו את כל ההכנות שנעשו לקראת הפעולה במשך שנים, ובמיוחד בשבועות, בימים ובשעות שקדמו לה. קשה להאמין, אבל חלקים מהמחדל המודיעיני שקדם למלחמת יום הכיפורים חזרו על עצמם גם ב־2023 : חמאס הרגיל את צה"ל באימונים שנערכו לעיתים קרובות ודימו פריצה לשטח ישראל. יתרה מכך, בשנה האחרונה מיקד חמאס את הטרור ביהודה ושומרון, וגרם לצה"ל להבין שהוא מעוניין בשקט בעזה.
לאגף המודיעין בצה"ל ולשב"כ היה ידוע כבר מ־2013 על תוכניות חמאס לפרוץ לשטח ישראל במספר מקומות במקביל ולהשתלט על יישובים. התוכנית המקורית של חמאס הייתה לבצע את ההתקפה באמצעות מנהרות, שנהרסו במבצע צוק איתן ב־2014.
מדהים לדעת כעת כי במערכת הביטחון ידעו בוודאות שחמאס ממשיך להתאמן על כיבוש יישובים בישראל, אבל אחזו בקונספציה שלפיה הארגון מעדיף לשמור על השקט, וממילא הוקם קיר תת־קרקעי כנגד המנהרות בהשקעה של מיליארדים. צה"ל סמך עליו. הוא לא העריך כי הגבול ייחצה בקלות מעל פני הקרקע, באמצעות מצנחי רחיפה ודחפורים. הכשל בהתנהלות האסטרטגית מול חמאס משותף למערכת הביטחון ולדרג המדיני, ששימר את חמאס כמשקל־נגד לרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, ב"אסטרטגיה" בלתי פורמלית.
בתוך מערכת הביטחון עצמה, בין שב"כ לאמ"ן, היו כמה הבדלי ניואנסים בגישה לחמאס: כך, השב"כ דגל בקו תקיף יותר מצה"ל בנוגע לצורך בהשמדת היכולות הצבאיות של החמאס, בעוד שצה"ל, גם "בזכות" הגדר, הציב את החזית הצפונית ואת איו"ש בעדיפות מוחלטת על פני עזה, בתרחיש של מערכה רב־זירתית.
פרסומים שונים השבוע דיברו על ההתראות המודיעיניות שהיו או לא היו לפני המלחמה. נראה שגם אם המצרים אכן העבירו התראה כללית שחמאס מתכנן "משהו גדול", וגם אם צה"ל ראה בשטח "סימנים חשודים" בשעות שלפני ההתקפה ־ ה"קונספציה" גברה שוב. בכל מקרה, גם בתרחישים השחורים ביותר איש במערכת הביטחון לא יכול היה להעלות על דעתו מעשים כמו עריפת ראשי תינוקות ביישובים שייכבשו. זה כבר היה מעבר לגבול הדמיון האנושי.
התמונה הגדולה וההכרעה
המלחמה בעזה היא אכן חלק ממערכה "רב זירתית", חלק מהתפתחות היסטורית עצומה, גלובלית, שקשורה גם למלחמה של רוסיה באוקראינה. הנשיא ביידן התייחס בנאומו השבוע להעברות נשק מקוריאה הצפונית לרוסיה, ולא בכדי. איראן, הפטרונית של חמאס וחיזבאללה ואולי גם המפעילה שלהם, היא חלק מ"ציר הרשע" מודל 2023, ואילו ישראל היא חלק מהברית שבראשה עומדת ארה"ב, יחד עם מדינות אירופה המערביות ומדינות ערב הסוניות המתונות במפרץ הפרסי.
בלבנון, גם מבלי שחסן נסראללה עבר עד כה את הרף שיוביל את ישראל לחזית לחימה נוספת, עצם המתיחות הגדולה והאפשרות הזו מאלצות את צה"ל לרתק כוחות עצומים לזירה הזאת. וכמובן, גם ליהודה ושומרון.
בתחומי הקו הירוק, ובעיקר בערים המעורבות, שרר השבוע שקט כמעט מוחלט. לישראל יש אינטרס עליון לשמור את הזירה הזאת כך. לכן גורמים ביטחוניים בכירים תלשו את שערותיהם בזעם כאשר שמעו כי השר לביטחון פנים "הנחה את המשטרה להיערך לאירועי שומר חומות 2", שהוא מעריך כי יישנו. הם חשו שבן־גביר מנסה להבעיר את השטח בכוח. השר לביטחון לאומי שוב הוכיח, גם בשבוע הביטחוני הגורלי ביותר שהיה לנו מאז מלחמת יום הכיפורים, שהגבול העליון של יכולותיו המקצועיות מסתכם לכל היותר בסוגיות של אישורי נשק. הדרתו מקבינט המלחמה והצטרפותו של הרמטכ"ל לשעבר רא"ל בני גנץ יחזקו את הדרג המדיני בשעתנו הקריטית.
שבוע ראשון תם. אנחנו עמוק במלחמה שלא ידענו כמוה. 360 אלף אנשי מילואים כבר מגויסים. בחולות סביב מחנה צאלים בנגב נפרסו השבוע המכוניות של המתגייסים על פני קילומטרים. מרבד המתכת הזה יישאר שם עד תום הקרבות, וזה לא יקרה בקרוב.
אחד ההישגים הגדולים של ישראל בשבוע הראשון של המלחמה היה בתחום המדיני, עם ההתייצבות החד־משמעית של ארה"ב ומדינות חשובות אחרות לצידנו, וגם במישור ההסברתי: ההפנמה במקומות רבים בעולם ש"חמאס זה דעאש". זה לא רק עניין של תדמית ויחסי ציבור. הגיבוי לישראל נוכח הזוועה הוא שאִפשר לה לפתוח במצור מוחלט וחסר תקדים על רצועת עזה, ולבצע ירי כמעט נטול מגבלות לעבר מטרות ברצועה. פעולה קרקעית עד ריסוק חמאס נתפסת כעת כבלתי נמנעת.
היה מי שאמר השבוע למפקד פיקוד הדרום, אלוף ירון פינקלמן, שממלחמת שמחת תורה הוא ייצא בזיכרון הציבורי "או גורודיש או אריק". כלומר, או גורודיש, אחד מסמלי הכישלון במלחמת יום הכיפורים ומי שסיים את חייו בגלות באפריקה, או אריאל שרון, שהוביל באותה מלחמה את צליחת תעלת סואץ ושינה את כיוון המערכה מתבוסה לניצחון.
