הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה לא תמתין עד אחרי המלחמה. היא נכתבת בימים אלה. מוכתמת בדם רב ומעוטרת בגבורה עילאית משדה הקרב. היא מתבדרת ברוח העם שקם באחת. ויש בה גם מסירחון המחדל. תחת אש אין ברירה אלא לנצור את הביקורת עד לניצחון. אבל ההפנמה העקרונית שעכשיו מנצחים ואחר כך מתחקרים, לא יכולה להיות כיסוי לשכתוב האירועים שקדמו לטבח שמחת תורה, וההחלטה להניח בינתיים לכשלי העבר אין משמעותה התעלמות מעיוותי ההווה מול עינינו, אשר ניתנים לתיקון מעשי ומיידי. וגם להסקת כמה מסקנות לאומיות ראשוניות מתבקשות.
אחדות תחילה. הרבה יותר מדי עברנו עד לשבירת הגושים הפוליטיים. הרבה יותר מדי זמן וכתישה פנימית וחיים יקרים, עד שהתחלנו להפנים משהו על סדרי עדיפויות של אומה בשכונה כמו שלנו. מאז פרוץ המלחמה יש אחדות בשוחות ובעורף. הדגל שב למקומו. צירוף המילים אחים לנשק חזר למשמעותו המקורית. מאות ההלוויות יוצאות ממעוזי הימין והשמאל, ללא הבדל. אבל בצמרת הפוליטית זאת עוד לא אחדות. בחירום ננוחם.
בני גנץ ניסח זאת באופן מדויק: לא שותפות פוליטית אלא שותפות גורל. גנץ, ששבר את הגוש הפוליטי שלו כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו בימי הקורונה, עושה זאת שוב, בלי לבטח את עצמו פוליטית, וכמעט בלי דרישות. אי אפשר להמעיט בהשפעת המהלך הזה שיש לו חשיבות אסטרטגית. עוד לפני ההשלכות על ניהול המלחמה, בעצם המסר ללוחמים בחזית, לעם בעורף ולאויב שמעבר לגבול.
דווקא ראש האופוזיציה לפיד, שהיה הראשון להושיט יד לממשלת אחדות, נותר בחוץ בגלל התנאי שהציב: העברת בן גביר מהמשרד לביטחון לאומי. לפיד שגה כאן. אחדות לא יכולה להיות על חשבון, אלא בנוסף. בוחריהם של אלו ואלו נמצאים עכשיו יחד בשוחות. גנץ, לעומתו, לא ביקש להזיז איש ממקומו. ההתייעצויות ממילא מתבצעות בפורום מצומצם שבן גביר אינו חלק ממנו, אבל מעתה גנץ כן. הפתרון שהושג לא שלל מהקבינט את סמכויותיו, אלא הסדיר את אופן התנהלות ההתייעצויות המקדימות במטבחון המלחמה.
אבל גם אחרי השבעתה המשמחת אי אפשר להתעלם מהדרך לממשלת החירום. היו בה יותר מידי שיקולים פוליטיים של ראש הממשלה וסביבתו. חשבונות מבישים של היום שאחרי. קטנים וטפלים, שמעידים על חוסר הפנמה של המצב הפוליטי, ושל תמונת המלחמה. ולכן, גם תחת אש, עיני הציבור והעיתונאים צריכות להיות פקוחה בזמן אמת. שממשלת החירום לא תהיה כלי לתדרוכי סרק, להשלת אחריות ממי שהאסון פרץ במשמרת שלו, לשיתוק. זאת לא פוליטיקה, זה ניהול המערכה.
*
חברות. ההתפתחות האסטרטגית השנייה בחשיבותה אחרי ממשלת החירום הגיעה עוד לפניה, מאמריקה. המילים השחוקות על "ידידתנו הטובה ביותר", שנשמעו חלולות לעיתים, התגלו כמלאות בפלדה. מנהיג העולם החופשי הוכיח שהוא ראוי לתואר הזה כשנעמד מול המצלמות והבהיר לכל העולם שהוא בצד של ישראל, בלי אבל ובכלי כוכבית. זה לא היה נאום מלאכותי שניתן לזייף. הרגש שבו היה ברור. כשנשיא ארצות הברית של אמריקה דיבר על "חור שחור בנשמה" מול התמונות המחרידות, הוא הצליח להגדיר באנגלית את מה שנפשות יהודיות רבות התקשו לנסח בעברית. בדיעבד התברר שגם כאשר ביידן כעס על ממשלת ישראל, לא היה בליבו פקפוק של ספק על עצם הידידות עם מדינת ישראל. שיחת הטלפון עם נתניהו התמהמהה חודשים ארוכים בשנה האחרונה, אבל ברגע האמת לא היה יום שהוא לא צלצל. כל הרמיזות על ברית חלופית, הקריצה לסין, ההתרברבויות על כך שישראל אינה זקוקה עוד לארצות הברית, התנדפו. הוא לא נטר טינה על טקסטים של שרי ממשלה ומקורבים לשלטון. הוא עמד לצידנו.
החשיבות של נאום ביידן הייתה רב זירתית. ייתכן שבמילה אחת – DON`T – אשר גובתה גם בשתי נושאות מטוסים שנשלחו אל חופי הים התיכון, הוא מנע, או לפחות הפחית מאד את הסיכויים, לזירה יזומה של האויב מצפון. תרומתו זו לביטחון ישראל כנראה עולה על כל תרומה של נשיא אמריקני קודם. ביידן הציב איום צבאי משכנע, אבל לא פחות חשוב מכך, הוא הצליח להרים את הרוח הישראלית. המילים המנהיגותיות הראשונות ששמע הציבור הישראלי היו דווקא באנגלית. היה בהן כאב וביטחון והבטחה להכרעה. אי אפשר לשכוח, ולא מאוחר להתנצל על כל מה שנאמר ונכתב על מי שהשמיע אותן, מ"סנילי" ועד "משת"פ של איראן". אכן, הייתה ויש לנשיא האמריקני ביקורת על המדיניות הישראלית בתחומים שונים, בעיקר בנוגע להתיישבות ביו"ש, אבל הוא היה ונותר חבר אמת – כזה שאומר גם מה שלא נוח לשמוע.
*
פוגרום. 7 באוקטובר 2023, שמחת תורה תשפ"ד, היה היום הקשה בתולדותיה של מדינת ישראל, יום אחד שבו נרצחו יהודים, אזרחים, גברים ונשים ילדים ותינוקות, במספרים שלא נרשמו מאז השואה. זה לא קרה בפוגרום באירופה אלא על אדמת ישראל הריבונית. יום אחד שבו מספר החללים עלה על כל נרצחי האינתיפאדה השנייה. יום אחד שבו מספר האבדות עלה כמספרם של מחצית מחללי מלחמת יום הכיפורים. אבל אז זה היה בשמונה-עשר ימי קרב מול שני צבאות סדירים, לא מול אספסוף על טנדרים.
אין ברירה אלא לתאר את הזוועות ולתעד אותן לפני שגם העובדות הקשות יהפכו לוויכוח בין נרטיבים; שנדע ונזכור מה עשה לנו עמלק העזתי. ישראל תידרש לצעדים קשים שלא ביצעה מעולם, ולכן הפרטים מהשטח חייבים להגיע לאוזניו של כל מי שמתלבט עם מי יש לנו עסק. נצטרך לטעון גם את הלגיטימציה הבינלאומית אבל גם את הפנימית להכרעה. בפנינו אויב נאצי אכזרי, ולכן חייהם של תושבי עזה ב-2023 מעניינים בערך כמו חיי תושבי ברלין ב1943.
*
צבא העם. במקום שהעורף יחזק את הלוחמים בחזית, המסרים המחזקים הגיעו בכיוון ההפוך. החיילים דרשו והרימו את הרוח של המשפחות שנשארו בבית. שלחו להם מהעורף תחתונים וגופיות, ממתקים ואפודים קרמיים, והם השיבו בסרטוני מורל וחיזוק ואפילו הומור מהשוחות. המאמץ הלוגיסטי של העורף מלמד על עוצמת החברה הישראלית, אבל גם דורש מענה על היערכות הממשלה והצבא. המערכת הממשלתית והצבאית קרסה בזמן אמת. צה"ל התעשת מאז, משרדי הממשלה ושריה עדיין מדשדשים.
מספרי המילואימניקים חסרי התקדים שנקראו מבתיהם בצו 8 חשפו את קריסתה של עוד קונספציה שהתפתחה בשנים האחרונות של צבא קטן וחכם. היו שדחפו לצבא מקצועי, ללא גיוס חובה, פתרון פוסט ציוני שהוכח כלא רלוונטי. חסרים לנו לוחמים, כמותית ולא רק איכותית, כדי לשמור על ישראל. בניגוד לטענות – צה"ל צריך את כולם, גם את החרדים – כל יד אוחזת בנשק, או בעמדת התצפית, האזנה וחקר המודיעין. אומנם ההיחלצות של החברה החרדית בלטה: בתפילות, במזון, בתרומות דם ובאספקה. היא מחממת לב, אבל היא לא תחליף לגיוס לצבא ולגופי הביטחון. את זק"א צריך להפוך ארגון מתנדבים לארגון חירום לאומי ולתת לאנשיו הגיבורים, שטיפלו השבוע בזוועות שעין יהודית לא ראתה זה 80 שנה, מעמד של משרתי ביטחון. אבל השירות הצבאי יצטרך להפוך לחובה בכל בית. בכל מגזר. נדמה שגם החברה החרדית מבינה את זה פתאום יותר מאי פעם.
*
לעטוף את העוטף. המחבלים כבשו והחריבו חבל ארץ, וכעת לא מספיק לבנות את הקיבוצים והיישובים מחדש מוכרחים לשקם את הקהילות. ולהפוך את מציאות החיים בהם לאפשרית עבור עוד משפחות אוהבות חיים ואוהבות הארץ, בדיוק כמו אלה שגרו שם עד עכשיו בכפר עזה, בבארי, בנחל עוז ובניר עם ובכל שאר היישובים צמודי הגדר. הם גיבורים אמיתיים, שמגיעה להם כעת בקשת סליחה. במסגרת המאבק הפוליטי גם המפעל הזה הוכתם. אנשים דיברו בלעג על השער הצהוב, על השטחים הנרחבים, קראו פריווילגים לאלה שהקימו את המדינה. והחזיקו את קו הגבול הציוני. אמרו שתרומתם היא עניין עתיק. אבל הנה, הם שוב בחזית, עד תלם המחרשה האחרון.
