בעולם האחר – העולם שחיינו בו עד לפני שבוע – השאלה החמה והדחופה ביותר הייתה אם תהיה או לא תהיה הפרדה מגדרית בהקפות שמחת תורה בכיכר דיזנגוף. המשימה החיונית ביותר הייתה להמשיך בחקיקת "הרפורמה המשפטית" ויהי מה, ובו זמנית המשימה החיונית ביותר הייתה לעצור את "ההפיכה המשטרית" ויהי מה. באצטלות של "ליברליזם" מכאן ו"אהבת חינם" מכאן סתמו ישראלים אלה את פיותיהם של אלה, דרכו ברגל גסה איש על ערכיו ועל רגשותיו של רעהו, ושיבשו זה את חיי זה עד דכא.
בשפה של העולם האחר התרגלנו לכנות את יישובי מערב הנגב "עוטף עזה". רבים מאיתנו האמינו, בעולם האחר, שישראל יכולה "להתנתק" מן הפצצה המתקתקת הנקראת "רצועת עזה", ופשוט לעטוף אותה ביישובים. רבים האמינו שחמאס ראוי לטיפוח ואילו הערבים אזרחי ישראל הם "תומכי טרור" אשר שיתופם בקואליציה הוא אֵם כל חטאת.
מכונות רעל המטירו בעולם האחר ירי דו-צדדי, וכולנו נפגענו קשות. ישראלים נאמנים ומסורים – מאזורים שונים של הארץ ומאזורים שונים של החברה – הואשמו בסחטנות ו-או בפריבילגיוּת, בהשתמטות ו-או בבוגדנות, בסיכון הדמוקרטיה ו-או בפגיעה בשלום. באחד מסקרי דעת הקהל, הודו רבים מתושבי העולם האחר שהם חוששים להביע את עמדתם הפוליטית באוזני חבריהם לעבודה ולעתים אף באוזני בני משפחתם.
בעולם האחר – כמה רחוק הוא נראה כעת – היו אנשים שחשבו שהם צודקים, גופי מודיעין שחשבו שהם יודעים, גופי ביטחון שחשבו שהם מגנים. והיו ראש ממשלה ושרים שחשבו שהם מנהיגים.
בעולם של עכשיו מתמלאות עינינו ללא הרף בדמעות של צער וגם בדמעות של התרגשות וגאווה, ומבעד לדוק הדמעות הולך העולם האחר ומיטשטש. הולך ומתפוגג. כל מה שהיה שם כבר לא חשוב עכשיו, כל מה שהעסיק אותנו שם כבר לא מעניין.
אבל חשוב שלא נשכח שהעולם האחר אכן היה וחשוב שלא נשכח שחיינו בו. לא כדי לחפש אשמים – באופן כזה, או אחר, כולנו אשמים – אלא משום שרק אם נזכור את העולם האחר, נוכל להיזהר ולהישמר מלשוב אליו בשש אחרי המלחמה. רק סימון ברור של מיקומו המדויק יסייע לנו להימנע מלהיקלע אליו אי פעם בעתיד, ולו בטעות.
בעולם האחר – רק לפני שבוע חיינו בו – עמדנו על סיפה של מלחמת אזרחים. קשה להאמין אבל שמענו שם אלוף בצה"ל, בעל עבר קרבי מפואר, מודיע שימליץ לנכדו לא להתגייס לשירות קרבי. ראינו שם יהודים מתנכלים למתפללים עטויי טליתות ביום הכיפורים. והכרנו שם שישים וארבעה נציגי ציבור שהתנהגו כאילו אין עוד מלבדם וכאילו להם ורק להם שייכת קופת המדינה; להם ורק להם שייכות הציונות, היהדות, האמת עלי אדמות.
גם בתוך מלחמת הקיום שאנו נתונים בה, ודווקא בתוך מלחמת הקיום שאנו נתונים בה, חובה עלינו לזכור את כל הדברים האלה וחובה עלינו לא לשכוח איך הגענו למה שהגענו.
בעולם של עכשיו גופי המודיעין מבינים שהם לא ידעו, גופי הביטחון מבינים שהגנתם לא הספיקה, ואנשים – תוך כדי ריצה ליחידות הצבא ולמוקדי ההתנדבות והנתינה – מבינים שהם לא הבינו כלום.
אפילו ממשלת חירום לאומית קמה לנו סוף כל סוף. סימנים של מנהיגות פוליטית מתחילים להופיע, ולא רק מכיוונו של נשיא ארצות הברית.
הלוואי שלא נשכח כמה העולם האחר קרוב אלינו. הלוואי שלא נשוב אליו אף פעם.
