המילים האלה מתחילות להיכתב אחרי שעתיים של בהייה רצופה בדף הריק. אפילו הצירוף השחוק כל כך "אין מילים" מרגיש כבגידה, יש בו הרי שתי מילים שלמות, ובתוהו ובוהו הפנימי טרם נבראו מילים שאפשר לדבר בן. אבל פרשת השבוע, בראשית, מקדימה את המילים לקיום, אור ישנו רק אחרי אמירת "יהי אור" ונדמה שכבני אדם וביתר שאת כבני ישראל אין לנו אלא ההיאחזות הזאת במילים כיסודנו. על כן אני מבקש לשתף פה כמה מחשבות שבורות על מילים נושנות שבהן נאחזתי בתוך תהום הימים הללו:
- "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי"
לאורך השנים מצאתי את עצמי מהרהר פעמים רבות על מוחלטותן של מילות משורר תהילים. זהו אינו חלל הפעור בלב, מן כאב לב או "חור בלב" כפי שמקובל בשפתנו, אלא לב שהוא עצמו החלל המוחלט. לב שהוא הריק.
נדמה לי שאין תיאור קרוב מזה למצבנו. מן תחושה כזו, שאני נתקל בה מכל העברים, שהליבה נעקרה, כלומר, היסודות עליהם העמדנו את תודעתנו ושמתוך הישענות עליהם הלכנו בעולם קרסו לחלוטין. מה שחשבנו על היגיון ועל מוסר ועל אנושיות כבר אינו במקומו, ועדיין אין לנו יכולת לשער כלל את מה שיבוא וימלא את החלל. מאידך, כשגלגלתי בראשי את הפסוק המדובר הוא נצטרף לי בטבעיות אל מילים אחרות מתהילים – "לב טהור ברא לי אלוהים". המשורר שסיפר לנו על הלב שהתאיין מספר לנו גם על לב שנברא מחדש. זו מן תפילה שאני משנן לעצמי עתה: הלב הישראלי נפל חלל, הלב הישראלי ישוב ויברא.
- "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן /עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן"
ביום שלישי השבוע, אחר שידור רדיופוני ארוך שבו שוחחתי עם ניצול מן התופת שדבריו הדמיעו את עיני והיפכו את קרבי, ביקשתי לשטוף מעלי משהו מתלאות הזמן הזה במים ממש. במקלחת חמה. אלא שרגע לפני שנכנסתי לאותה המקלחת מצאתי עצמי קורא את העדויות על ממדי הזוועה בכפר עזה. מצאתי את עצמי בסופו של דבר עומד, מים זורמים על ראשי, ואגרופי ניטחים בקיר הלבן שלמולי בזה אחר זה. זה היה ביטוי לזעם שלא ידעתי שאני מסוגל לאצור בקרבי. לראשונה הרגשתי שאני מבין באמת את מילותיו של ביאליק ב-"על השחיטה" וב-"עיר ההרגה", שכתב אחר שראה במו עיניו את פרעות קישיניב. נדמה לי שבני דורי, אם כמה שגם אנו חזינו באסונות מעשה ידי אויב, לא הגענו למקומו של ביאליק עד כה וממילא לא יכולנו להכיל לחלוטין את זעקת "נקום נקמת דם עבדיך השפוך" של הדורות ואת זעקתו של ביאליק על הדורות הללו שהשאירו את הנקמה הזו בידי שמיים ולא הורידו אותה לארץ. עכשיו אנו מבינים יותר ועכשיו אנו זועמים כמוך, חיים נחמן. - "עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"
שני כוחות התגברו בי בימים האחרונים: הזעם מחד והאהבה לסובבים אותי מאידך. ביאליק נודע כאוהב עצום של עמו דווקא בזכות שירי החרון על הפרעות. זו איזו הכרה שחשבתי שהגעתי אליה מאז קראתי את מילותיו של צ'רצ'יל ממלחמת העולם השנייה, ועדיין היא הכתה בי באמת רק עתה: דברי קהלת על עת לאהוב ועת לשנוא אינם מתארים רק את התחלפות המצבים האנושיים, זהו קשר של תלות. עת האהבה לא תתקיים בלי שתהא בך שנאה על מה שהוא הפך האהבה. לא תהא עת שלום בעולם בלא תודעת עת מלחמה. מלחמתנו הזועמת עתה היא אהבתנו.
- "שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי"
100 שנים מלאו בימים הללו להולדתו של חיים גורי, שזכיתי לפוגשו סמוך ללכתו מן העולם הזה. גורי, שהוא אולי הדמות המזוהה ביותר עם "דור תש"ח" היה מלא חשש ואף מלא ביקורת (שהייתה במידה רבה גם ביקורת עצמית) לגבי המדינה שנלחם על תקומתה, אבל לרגע לא חשב שיש לנו היכולת כלל לוותר על הסיפור הזה, להתייאש ממנו. הוא ביקש להסביר את הצד של דורו בתולדות הסיפור אבל גם להבין את הדורות שלאחריו. הוא הטה תמיד אוזן לעמו, גם כשחש שהלה מתרחק ממנו. עכשיו, כששורתו על השלום הפרטי כשיקוף לשלום העם מדויקת כל כך, אני מבקש להיאחז במילים, שבשילוב של צחוק ודמע חתם איתן את אותו השיר:
"יהיה טוב! אני מבטיח/ כאיש סודו של המשיח".
- "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם… וַיְהִי אוֹר"
והנה שוב אשוב לבראשית, ומעבר למחשבה על התודעה היהודית העתיקה כל כך שלפיה החיים לעד נבראים מתוך תהום ושבר (מחלל פנוי, יאמר לנו האר"י) תהיתי על קנקנו של החושך: החושך שהיה שם מאז ומעולם. החושך ששמו קודם לשם האור ושהוא הרקע לאור, הקרקע היחידה לצמיחת האור. החושך הוא ברירת מחדל מצמיתה, אבל אפשר להוסיף לה אור. זה הסיפור שלנו.
