"זהו, אפשר לסיים את המלחמה. התחברנו. מי היה מאמין לפני שבוע שנעבוד כתף אל כתף עם אלוף במיל' יאיר גולן, בסנכרון ובעבודה מדהימה ביחד, במסירות. מי חשב שנחלק גזרות ופיקוד עם אחד ממקימי 'אחים לנשק' – אלה שלפני רגע קראו 'אתם לא אחים שלי', ואנחנו קראנו להם סרבנים. מי חשב שנעבוד ככה, תוך דאגה אחד לשני, ויתור".
הוא ירד בשבת בבוקר דרומה, קרוב משפחה בעל פאות מסולסלות וארוכות, מיד אחרי שהתעורר לתוך ציוצי קבוצת "איחוד והצלה". בבית הירושלמי שלו הוא הותיר אישה צעירה ושלושה ילדים, ושעט אל לב המאפליה. "הייתם צריכים לראות את התמונה הזו. שני נערי גבעות מאזור איתמר לצד חבר'ה שמאלנים, מגינים ביחד על הארץ, יושבים יחד בהמתנה לכניסה ליישובים, מדברים כמו חברים מימים ימימה, בלי פוליטיקה. השם רצה שתחזור האחדות, היא חזרה ובענק. זהו, אפשר לסיים עם זה כבר. המסר עבר".
את מה שראה שם הוא לא מתכוון לפרט, ממילא אי אפשר לעכל. איש מערך הצלה שמורגל לגשת מיידית לכל נדרש, נאלץ להתעלם משורה של חללים מושלכים לצד הדרך. לא היה כבר טעם. אי אפשר היה להסתכן תחת ירי טילים במקום שאי אפשר היה להציל. אי אפשר היה להתעכב כשנפשות עוד ביקשו להתקיים, כשחיים עוד ביקשו להיחלץ. הם דהרו לתוך היישובים הפגועים שעה שמחבלים עדיין הסתובבו בהם, כשכוחות הרשע עברו בית בית ועשו בתושבים שמות. הם ראו מראות שאף עין לא אמורה לראות, שאף יד בן אנוש לא אמורה לחולל.
רק לפני פחות מחודש ביקשנו ממנה שתהיה פחות דרמטית, השנה החדשה. מומחי ביטחון טענו לרגיעה, ראשי ממשלה לשעבר גלגלו עיניים על תקציב ביטחון מופרך בעידן של שלום. רק לפני שבוע התעסקנו בכיסוי ראש של אשת הח"כ, בלעג, בצחוק, אולי אפילו באימה. היום אף אחד לא מלעיג את שלל המטפחות השוטפות בתי־עלמין צבאיים וסלוני שבעה. חשדנו באחינו לנשק, כינינו אותם בשמות גנאי ודרשנו שיצאו מהשורה, והם התייצבו בהמוניהם בשורה הראשונה. חברי זק"א ואנשי הצלה, חרדים ברובם, עוסקים במלאכת הקודש שקשה להעלות על דל שפתיים ונייר. חששנו כל כך מהמשיחיים היהודים ששכחנו לשים עין על המשיחיות המוסלמית, על גאולת אל־אקצה.
תוכנת המחשב שבחרה את השם הלא קומוניקטיבי "חרבות ברזל" לאירועי הימים הללו, לא זיהתה את גודל השעה, את היקפה; את עומק הטלטלה שהביא איתו לקט מלחמות ותולדות ישראל שהתחבר פתאום למערכה אחת: פוגרומים ביישובי העוטף; באבי־יאר במסיבת טבע ברעים; הפתעת כיפור וכיבוש יישובים מתש"ח; קצת לבנון, הרבה עזה, והמון התשה, אוי כמה המון התשה לתושבים. ורק ששת הימים לא התייצבה לנחם, לקצר, לסחוף לאשליית אופוריה קטנה.
לא רק מלחמת יום כיפור, כל המערכות כולן הותירו אותנו מטולטלים, טראומטיים. מנהלים הכלת שמד כאורח חיים. מדברים שלום והמה למלחמה. ואנחנו ואבותינו הכלנו, מסרנו, ויתרנו, שחררנו. ריחמנו על אכזרים, ולא שָׁוָה לנו. לא אופוריה סימאה את ליבנו, לא אמונה בכוחי ועוצם ידי. רק אהבת חיים, תאוות נורמליות בריאה. ביקשנו לנו אי של אנושיות בתוך ג'ונגל פראי, אבל האי הזה לא היה מוקף בדי מים ואמצעי הרחקה. אז עכשיו מצטרפת אליהן מערכה חדשה. מישהו פעם ימצא לה שם הולם, כזה שאפשר יהיה לבטא אותו ולכמת לתוכו את האסון והגבורה, את הקוממיות והצמיחה. איך שלא יקראו לה, תדאגו שזו תהיה מלחמת עזה האחרונה.
לא אנחנו הושפלנו
חשבנו שסיימנו, שעשיתם בשבילנו את רוב העבודה. דור תש"ח היפה והאמיץ, שלחם ובנה, שקם מעפר התופת של מלחמה עולמית שנייה, ניער אותו מעליו ומגרגריו הרבים בנה לנו מדינה. חשבנו שהם כבר מאחורינו – גיא ההריגה ועל השחיטה, ואפילו מלחמת התקומה. ניסינו להבין איך בכלל חיים בתנאים כאלה, על מה מדברים בשעת הפגזות, איך נראית השגרה. נפגשנו איתכם, ברוך גרינברג הצלם המחונן ואני, ניסינו לייצר סיפור ותמונה. השתדלתם, באמת השתדלתם, לתת לנו מושג, לשקף לנו חוויה. ואנחנו נשארנו אילמים, המומי הערצה. בינינו, קצת קינאנו בכם. על שזכיתם לראות את הנס, על שהייתם חלק משמעותי ממנו. ואיזו זכות הייתה לנו לראות את אלה שראו הכול, שואה ועלייה ובנייה ותקומה. היינו סקרנים, אולי קצת יותר מדי. עד שהגיעה שעתנו שלנו, עד שבא לפתחנו גודל השעה.
כבר שבוע שרמי כץ לא יוצא לי מהראש. כוכב ספרו של יגאל לב "בא־לוהים, אמא, אני שונא את המלחמה"; רמי שרצה כבר להיות חלק מהישראליות הזו, להרגיש שייך, לצאת לקרב וללב האימה. הספר שחיכינו לו בתור בספרייה, שבלענו בשקיקה, בנשימה עצורה – מהרגע שגויס רמי הפרוע בלי להתפנות לברכת שלום מאימו, ועד שהגיעה הגלויה ממנו במהלך השבעה עליו. ורק שורה אחת הייתה כתובה בגלויה ההיא לאימו, זו שבכותר הספר, זו שנחרתה בנשמה. ואיך אנחנו איתו עכשיו, כבר לא סקרנים, רק נורא נורא שונאים את המלחמה.
כן, חשבנו שכל זה מאחורינו, גם אם ידענו שקצת שיקרתם כשהבטחתם שזו תהיה המלחמה האחרונה. גם אם ידענו שכל הדרכים מובילות לצומת המסוכן הזה, גם אם קראנו את הכתובת הערבית על קירות הפייסבוק והטוויטר והטיקטוק של החמאסניקים נטולי החמלה. אבל גם הפסימיים ביותר שבינינו לא יכלו לשער את גודל הרוע והרשעה. אל תתבלבלו. לא, לא אנחנו אלה שהושפלנו במערכה. לא אנחנו נתפסנו עם המכנסיים למטה. אלה הם שנחשפו לעיני העולם כולו בעירום מחריד של נפש רקובה. זו תעודת הזהות המפלצתית שלהם, שמלמדת על אכזריותם ותת־אנושיותם השטנית והקשה.
ואתם, עיניים עייפות, ותיקות ויפות שעוד יושבות בינינו; שראיתם הכול, שעברתם הרבה כל כך, מטלטלים ראש מצד לצד. אז אנחנו קצת נבוכים מפניכם. הרי הבטחנו לא עוד, הרי אמרנו שלא נשכח ולא נסלח. וקצת שכחנו ויותר מדי סלחנו. אבל הדם שלכם זורם בדמנו, וכך גם מורשת הקרב ורוח הגבורה. אז תדעו שהנכדים שלכם, ילדי המסכים שלנו, לא היססו לרגע לנתק נתונים ולצאת למלחמה. אתם, אתם נתתם לנו את הציוד הדרוש, את כלי המזור וכלי המלחמה. כמוכם, גם אנחנו עוד נבטיח שנזכור את כולם, נחלק את הזיכרון הנורא הזה בינינו, נישא את הרעות בלי מילים, נבנה מצבה.
כן, אנחנו כנראה נעמוד בשמלה אדומה ושתי צמות ונשאל למה, וכל האריות וכל הנמרים יעמדו שמוטי ראשים ולא ימצאו תשובה טובה. ואז, כשהכול יעבור, גם אנחנו נישאר פעורי פה ולב ונבקש להבין איך, איך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב. אבל כמוכם, אנחנו אלה שנדאג לזרוע שם את החיטה, לקצור אותה ולהפיק ממנה את מיטב התוצרת של הארץ הטובה והיפה הזו. נזרע בדמעה אבל נקצור ברינה, ובוא יבוא היום שבין כרם־שלום לבארי, בין נתיבות לנתיב־העשרה, נישא אלומותינו ונשיב עלומינו וחיינו בשיבת ציון השלמה.
