יש מעט פעולות שאני זוכר מכל שנותיי בבני עקיבא, אבל אחת זכורה לי במיוחד: סופר בה על שני אנשים שנלחמים על תפוז אחד, כי נאמר להם שהתפוז יכול להציל ממוות אדם יקר להם ושניהם לא יכלו לאתר תפוז אחר. במאבקם הם כמעט היכו זה את זה עד מוות, עד שהתחילו לשוחח ביניהם בצורה פרטנית על האופן שבו התפוז יכול להציל את יקיריהם. אז התברר שהאחד זקוק לבשר התפוז, ואילו האחר זקוק רק לקליפתו, ושניהם יכולים אפוא להציל את יקיריהם באמצעות אותו תפוז.
הנמשל: לעיתים קרובות אנחנו מתווכחים כמעט באלימות על סוגיות שיקרות לליבנו. אבל אילו היינו יורדים לפרטי הסוגיה, ולא מסתפקים בהגדרה כוללת שלה, היינו מגלים שמה שמעסיק את המחנה האחד הוא היבטים מסוימים של הסוגיה, בעוד האחר מוטרד מהיבטים אחרים שלה. שניהם יכולים לקבל את רוב מבוקשם בלי סתירה ומלחמה.
נדמה שזה המצב בוויכוח לגבי חוק הלאום. המחנה הלאומי־שמרני מעוניין לחזק את המאפיינים היהודיים של המדינה, מתוך רצון לתת תשובה ניצחת לקולות שנשמעו בשנים האחרונות בעוצמה רבה בציבור הערבי ובקרב אינטלקטואלים פוסט־ציונים, המבקשים לא לראות בישראל את מדינת העם היהודי אלא מדינה המייצגת את כל אזרחיה (אגב, כדאי לשים לב שרוב התובעים זאת לא מציעים "לאום ישראלי" כהגדרה חלופית, כי הם אינם מאמינים בו, אלא מבקשים להפוך את ישראל למדינה היחידה בעולם שאין לה הגדרה לאומית). השאיפה השמרנית הזאת מוצדקת כשלעצמה, כי עד היום אכן לא היה שום חוק שהגדיר את מאפייני המדינה.
מנגד, ניסוחו בפועל של החוק מקומם בצדק את המחנה הליברלי, מכיוון שעד היום לא הוגדר בחוק גם המרכיב הדמוקרטי, ובעיקר השוויון בין כלל האזרחים שהוא ליבת כל משטר דמוקרטי. גם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שלכאורה בא להבטיח את המרכיב הדמוקרטי־שוויוני, לא עוסק כלל בהגדרת מאפייניה של המדינה אלא ברשימת זכויות מסוימת (שהשוויון נעדר ממנה), שאמורה לאפיין את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר: היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי אינם מוגדרים בחוק ההוא במפורש, אלא כבדרך אגב. אבל בשעה שחוק הלאום מעגן סוף־סוף בחוק יסוד את המרכיב הלאומי, הוא אינו מעגן את המרכיב הדמוקרטי, וכרגע גם לא מוצע שום חוק מקביל שיעשה זאת.
לכן דרוש תיקון. הטוב ביותר היה שחוק הלאום היה מנוסח מלכתחילה, או מוחלף כיום, ב"חוק יסוד מדינה יהודית ודמוקרטית", שיגדיר ויפרט את שני צידי המטבע של הזהות הישראלית. אבל אם זה מסובך מדי, כשעברו רק שבועיים מחקיקת החוק, לכל הפחות דרושה תוספת לחוק הלאום, שתבהיר שכלל אזרחי ישראל נהנים משוויון זכויות, והחוק אינו בא לפגוע בעקרון היסוד הזה.
לא צריך להיתמם. לפעמים אדם אחד נזקק גם לבשר התפוז וגם לקליפתו, כשם שלעיתים קרובות יש התנגשויות בין הפן הלאומי והפן הדמוקרטי־ליברלי של זהות המדינה. מה עושים במצבים כאלה? אין פתרון קבוע לשאלה. בדיוק כמו במצבי התנגשות סביב התפוז, צריך לבדוק בכל מקרה לגופו מי משני החולים הנזקקים לו נמצא במצב אנוש יותר. ובנמשל: צריך לבדוק, בכל מקרה התנגשות לגופו, איזו ממערכות הערכים עלולה להימצא בסכנה גדולה יותר, כאשר ההנחה היא שאף אחת משתי המערכות אינה מוחלטת, ושתיהן מוגבלות אחת בידי רעותה.
רוצה לומר: גם יעד ראוי כמו שמירת הרוב היהודי במדינה לא יצדיק מעשי טבח בערבים, גירוש המוני או חוקים שיגבילו את מספר הילדים שכל אישה ערבייה זכאית ללדת. באותה מידה צריך להיות ברור שגם יעד ראוי כמו שוויון בין האזרחים לא יצדיק את ביטול חוק השבות, ועיקרון ראוי כמו חופש העיסוק לא יצדיק את הפיכתה של השבת ליום שאין הבדל בינו לשאר ימות השבוע במרחב הציבורי. כל המחלוקת היא לגבי קו הגבול, המידתיות, שבין מערכות הערכים. אי אפשר לנסח מראש כללי אצבע שיקבעו מתי בדיוק כל אחת מכפות המאזניים תהפוך לדומיננטית. החוק, כמו חוקתן של מדינות אחרות, צריך להגדיר את כללי היסוד. יישומם, במיוחד במקרי התנגשות ביניהם, יופקד בידי הרשויות: המחוקק, הרשות המבצעת והבקרה השיפוטית.
שני המחנות צריכים להפנים את הרעיון שלמדינת ישראל יש שני אדנים ערכיים – לאומי ואוניברסלי, יהודי ודמוקרטי־ליברלי – ולא אחד. מצד המחנה הלאומי ההפנמה הזאת צריכה להתבטא בעובדה שיש צורך בחוק יסוד שיגדיר במקביל את שני היסודות, מה שחוק כבוד האדם וחירותו אינו עושה. לפיכך, הפתרון הטוב ביותר הוא לנסח בהקדם חוק יסוד שיחליף את חוק הלאום, ויתייחס להיבט היהודי ולדמוקרטי כאחד. אבל לכל הפחות נדרשת תוספת דמוקרטית־שוויונית לחוק הלאום. המחנה הליברלי צריך להפנים את ההכרה ששני אדנים ערכיים פירושם שלזהות היהודית של המדינה יש משמעות גם כשהיא מתנגשת בערכים ליברליים – כמו בשאלת חוק השבות או המסחר בשבת – ולא רק כשאינה מפריעה לאיש, כמו בסוגיית לוח השנה העברי.
