בשנה האחרונה אני פועלת לבנות דגם יחסים חדש בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים, ברוח ערכי תורת ישראל והציונות, בשיתוף בית הרב קוק. אחד האנשים שפגשתי בתהליכי החשיבה טוען שאין צורך לנסח משנה יהודית בשאלת היחס הרצוי למיעוט הערבי, שכן היחס יתעצב מאליו בידי היחסים הפנימיים בתוך החברה היהודית. היינו, דפוס התגובה הערבי למדינת ישראל תלוי במערכת היחסים בתוך העם היהודי.
בעקבות טענתו ניגשתי לעיין מחדש במחקר שנתקלתי בו לפני כמה שנים, ששאף לבדוק את הגורמים לעיתוי פריצת האינתיפאדה הראשונה. בדצמבר 1987 לא שיערו קברניטי המדינה את עוצמתן והיקפן העתידי של המהומות, וגם לא את הגורמים שנטעו בפלסטינים ביטחון עצמי לשבור את הכלים. חלפו שבועות עד שבצה"ל הבינו שהמהומות נולדו כדי להישאר, ושדפוס המחאה החדש דורש היערכות צבאית חדשה. ואולם, השאלה באשר לתזמון ההתפרצות המשיכה להטריד רבים. לא הייתה זו התאונה בין נהג המשאית היהודי ובין המונית שהובילה פלסטינים שחזרו לעזה מיום עבודה בישראל, כפי שסברו בתחילה. גם הטענות בדבר דיכוי וקיפוח מתמשכים לא הצליחו להסביר את העיתוי, וגם לא הסברים מלומדים על גורמים כלכליים ודמוגרפיים, או על פיתוח תודעה לאומית. האומנם העיתוי היה מקרי, פרי של התפרצות רגשית קולקטיבית בלתי מתוכננת? חשיבותה של השאלה מתבררת שלושים שנה אחרי, כשהחברה היהודית במדינת ישראל מתמודדת עם תגובת השמאל לחוק הלאום.
ממצאי המחקר היו חד־משמעיים: בשנים שקדמו לאינתיפאדה למדו הפלסטינים את החברה היהודית, ואת האופן שבו כדאי להתמודד עם המערכת הפוליטית והמשפטית שלנו ועם דעת הקהל. מעל לכול, הם למדו לזהות תהליכים פנימיים בחברה הישראלית, ובפרט את הקונפליקט בין גושי השמאל והימין.
בשנים שקדמו לאינתיפאדה, ידיעות רבות בעיתונות הפלסטינית עסקו בקונפליקט הפנים־ישראלי באותה תקופה: המחלוקות על העלייה לסבסטיה ומכתב הקצינים, המאבק על פינוי ימית, המחאה סביב מלחמת לבנון, רצח אמיל גרינצוויג, פרשת המחתרת היהודית ופרשת קו 300. הסיקור התקשורתי הפלסטיני תפס את ירידת רמת הסולידריות בחברת הרוב היהודית. העמקת המחלוקות האידיאולוגיות והתרופפות הסולידריות היהודית זוהו ופורשו בקרב הפלסטינים כחלון הזדמנויות פוליטי לקידום מאבקם.
המתאם בין אירועי משבר פנים־ישראליים למגמות החוץ של העימות היהודי־ערבי רלוונטי היום מאי פעם, על רקע החרפת הוויכוח סביב חוק הלאום. חוק הלאום עושה צדק היסטורי, חוקתי ומשפטי אל מול הפרשנות המעוותת המתמשכת שגורמים בתוך ישראל ומחוצה לה מפעילים על זהותה היהודית של המדינה. העם היהודי הרוויח בצדק את חוק הלאום, והמתנגדים לו הרוויחוהו ביושר, שכן תרמו במשך עשרות שנים לפגיעה והרס מתמשכים של הסולידריות הפנים־היהודית – לא רק בתחום הסכסוך היהודי־ערבי אלא גם בשאלות של דת, מדינה וחברה, המהותיות להגדרת זהותה היהודית של המדינה.
עתירת מרצ השבוע לבג"ץ נגד חוק הלאום תורמת רבות ליצירת חלון הזדמנויות פוליטי נוסף לערבים לקדם את שאיפתם הבלתי מוסווית לעקר ממדינת ישראל את ליבתה היהודית. שלושים שנה אחרי פרוץ האינתיפאדה המדינית, יש מי שקורא את החברה היהודית כספר פתוח ומנצל את הוויכוחים הערכיים הפנימיים כדי לקדם אינתיפאדה רוחנית נגד המדינה היהודית.
בריאיון שהעניק ח"כ איימן עודה בעת האחרונה לרזי ברקאי, טען ראש הרשימה הערבית המשותפת שחוק הלאום קובע כי מבחינה חוקתית יש במדינה עליונות יהודית. הוא דרש לאזרח את כל החוקים במדינת ישראל, וסירב לקבל את המדינה היהודית למרות תחנוניהם הנלעגים של המראיינים. הדרישה ההזויה הזאת שזורה בכל פסקה במסמכי החזון הערביים, ולולא זיהה המיעוט הערבי את ההזדמנות לקבל את תמיכת השמאל במימוש חלומו, לא היה מהין לנסח את מסמכי החזון.
מתוך הדברים עולות שתי מסקנות. ראשית, ידידי החכם צדק – יחס הציבור הערבי למדינה נגזר מיחסי הפנים בתוכנו. לפיכך, על החברה היהודית, ובפרט על מחנה השמאל, לפעול לסגירת חלון ההזדמנויות שיצרנו למיעוט הערבי שמתנגד לאופייה היהודי של המדינה, ולהשיב את תרבות המחלוקת לדיאלוג הפנימי הישן בין ימין ושמאל, המעורר אמון והמחויב ללכידות.
שנית, הגיעה העת להודות: אין ולעולם לא יהיה שוויון לאומי במדינת ישראל. הניסיון לעקוף את האמת הזאת ולהתפתל ולתמרן סביבה במשך 70 שנה הוא המקור העיקרי של הצרות הלאומיות של מדינת ישראל, והוא מזין את משבר האמון בין הצדדים. הגבולות היהודיים המובהקים של מדינת ישראל הם תעודת הביטוח האזרחית הטובה ביותר למיעוט הערבי המוסלמי במזרח התיכון, המאמץ את ערכי הדמוקרטיה באופן סלקטיבי שאינו חוצה את סף ביתו פנימה. לפיכך, זו העת הראויה גם שמומחי המשפט העברי יבחנו אפשרות חקיקה של חוק יסוד נוסף, או סעיף נלווה לחוק הלאום, היונק דווקא מן המשפט העברי ויבטא את חובתה של המדינה היהודית־דמוקרטית כלפי מיעוטיה.
