אפשר להניח בצד את הסכמי אוסלו, לא הם הביאו אותנו הלום.
אוסלו נגמר, הוא נגמר בספטמבר אוקטובר 2000, אז פרצה האינתיפאדה הפלסטינית השנייה בעיצומו של המהלך המדיני הגדול ביותר שישראל הייתה מעורבת בו לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ועל רקע המשא ומתן המדיני עם ערפאת על הסדר הקבע.
מאותו הרגע שבו אפילו אהוד ברק הגדיר את המהלך הפלסטיני כמעשה של "הסרת המסכה" מפרצופם של הפלסטינים, אוסלו היה כלא היה.
מאז האינתיפאדה השנייה נוצרה תפנית הן בדרג המדיני-פוליטי והן בדעת הקהל הישראלית. הישראלים לסוגיהם מחקו את הפלסטינים של אוסלו ושל המשא ומתן. תעודת הפטירה הוצאה רשמית בעת מבצע "חומת מגן" שבא על רקע שורה של מעשי רצח בלב המדינה ובעת שהמערכת הפלסטינית, זו של הרשות, פת"ח וחמאס מתגייסת כולה כדי לפגע ולהרוג בישראלים.
מאותו הרגע, השתנתה פני המגמה. הפרדיגמה שהונחה בבסיס הסכמי אוסלו ונשענה על הרעיון הכללי לפיו "המעוות יתקון" ויש אפשרות להגיע לסיום הסכסוך באמצעות פתרון חלוט הנשען על הפרדה ותפיסת "שתי המדינות" – מת ונקבר קבורת חמור.
מגוויתה של אוסלו מעולם לא קמה לתחייה ותהיה זו טעות לייחס את המלחמה הנוכחית לרוח ההסכמים המדיניים של שנות התשעים. מאז שאוסלו מת כפרדיגמה ישראל נכנסה לעולם אסטרטגי שונה. בתווך שבין תפיסת "המעוות יתקון" שהביאה את אוסלו הכושל לבין התפיסה ההפוכה לפיה "הים הוא אותו הים", ישראל התכנסה לאסטרטגיה חדשה שהיום מכנים אותה "ניהול סכסוך".
זו תפיסה שהכירה במגרעותיה של המערכת הפלסטינית, בחוסר התוחלת של מהלך מדיני המבוסס על נסיגות, הפרדה קטגורית וקץ המלחמה והסכסוך וביקשה לקדם מציאות ריאליסטית לחלוטין של סכסוך מנוהל דרך כינון קיר של ברזל מן האלימות הפלסטינית שיאפשר נורמאליות של החברה הישראלית שהפכה עם השנים לחברה צרכנית, הדוניסטית, חפצת חיים ושונאת סיכונים ומלחמות. קיר הברזל הישראלי שנועד לאפשר את מזעור האלימות הפלסטינית ואת חופש הקיום בישראל נשען על הקונצפט של "השלום הכלכלי".
הרעיון, שמקורו בהגות הציונית המוקדמת (כולל זו ההרצליינית) התבסס על ההנחה כי ניתן למוסס אקטיביזם פוליטי ואידיאולוגי באמצעות כלכלה והקניית רמת חיים גבוהה לצד השני. או בקיצור: קחו איכות חיים ותנו ביטחון. הרעיון הזה שביקש למנף את היתרונות של ישראל כמעצמה אזורית עשירה ומודרנית הגדיר למעשה את האסטרטגיה הישראלית בכל במזרח התיכון, ולא רק שהיה הבסיס ל"הסכמי אברהם" אלא שהופעל בהצלחה לא מבוטלת מול הפלסטינים של אבו מאזן; ערביי ישראל במסגרת תכניות החומש, ערביי מזרח ירושלים, ובמידה מוגבלת יותר מול חמאס ברצועת עזה (כסף קטרי). לאחרונה הוא גם הופעל מול חיזבאללה בהקשר להסכם הגז.
במשך 15 שנים האסטרטגיה הזו שלא נועדה לפתור שום סכסוך, אלא למתן ולנהל אותו, עבדה בהצלחה יחסית גבוהה, ונשמר השקט הביטחוני. אבל אפריורי היו מקופלים בה גרעיני הפורענות שהביאו להשמדתה העצמית. הגורמים האידאולוגיים של המזרח התיכון החלו לאתגר את השיטה הזו מאז מאי 2021 (שומר החומות).
מה שהתקשורת, הדרג המדיני וצה"ל החליטו למסגר במסגרת תהליך ההכחשה הלא-מודע כ"גל טרור", לא היה שום "גל", אלא מלחמה בפועל נגד "השלום הכלכלי" שהתנהלה בעצימות נמוכה בסגנון של "המערכה שבין המלחמות" (בהגדרה הצהלית – מב"מ). היא התפוצצה ברעש גדול ב-7 אוקטובר האחרון כאשר בוצע אז ניסיון התנקשות מכוון ב"שלום הכלכלי" על רקע התקרבות והתקדמות הנורמליזציה בין ישראל לבין סעודיה שאתגרה מאד את המחנה האידיאולוגי של המזרח התיכון.
בהינתן כך, לא "אוסלו" של שנות התשעים היא הבעיה. ישראל הפיקה את הלקח של אוסלו. המוקש המשמעותי היה ב"שלום הכלכלי" שאמנם היו לו יתרונות, אבל גם חסרונות מאחר והוא קודם על ידי ישראל מבלי שישראל החזיקה ביד לצד הגזרים של הכלכלה, מקל גדול. השלום הכלכלי הגיע לתקרת הזכוכית שלו מול הצד השני אבל גם יצר תרדמת ישראלית ופירק את ישראל פנימה בכך שהיא התמסרה כולה לניהול הסיכונים והסכסוך אך ורק באמצעים "רכים" תוך ויתור מראש על הפעלה של עוצמות "קשות" מהסוג הקלאסי". אוסלו היה עיוורון מסוג מסוים. העיוורון הנוכחי הוא שונה בתכלית, וזה מאד משמעותי בהסתכלות קדימה, מאחר והלקח אינו קשור לעניין פתרון שתי המדינות, ההתיישבות היהודית או התהליך המדיני. הוא קשור ליכולת לעצם היכולת של ישראל "לנהל" את הסכסוך, או לפחות להבין כי "ניהול" אינו פירושו לעיתים – הכרעה !
