ביום העשירי ללחימה אנחנו עדיין בשטח הכינוס ומרגישים שפקודת הכניסה לרצועת עזה מתקרבת.
אתמול הצלחתי לצאת לשבעה של חברי, אהוב נפשי, גיבור ישראל שילה כהן הי״ד. עוד לא הספקתי להספיד, עוד לא כתבתי עליו, אבל אני רוצה לשתף אתכם כאן על איזה אדם היה.
זכיתי להכיר אותו עוד מימינו במעון, ומאז היינו יחד בכל המסגרות החינוכיות, וגם בבני עקיבא היינו יחד בצוות. שילה היה מהאנשים האלו שמאירים כל מקום שנכנסו אליו, הוא היה אדם כובש וכריזמטי, ילד חכם ויפה מבפנים ומבחוץ.
אני זוכר שבבית הספר עשינו הצגה בטקס יום הזיכרון ושילה התעקש להיות רועי קליין, וכמה צחקנו עליו, אמרו לו שהוא מורעל וצהוב ולא ידענו אז כמה הוא חי את זה.
בהמון צמתים בחיים שאלתי את עצמי מה שילה היה אומר לי לעשות במקרה כזה וכשלא מצאתי את תשובה חייגתי אליו לשאול אותו. פתאום היכולת לדמיין מה היה אומר מקבלת משמעות נוספת וכואבת, ואין לי ספק שהדרך והרוח שלו ילכו עם כולנו לעוד שנים קדימה.
באמצע המילואים הצלחתי איכשהו לנסוע לנחם את משפחתו של שילה, אחרי שבני משפחתי אמרו לי שיותר חשוב לנחם את הוריו מאשר לבקר את אבא שלי שעדיין מאושפז בבית החולים. כשהגעתי לשם חשבתי שאדע מה לומר להם ואיך לנחם אותם אבל ברגע האמת לא הצלחתי לדבר, כך שיצא שבסוף במקום לנחם שאבתי כוחות מהוריו, אריה ורותי, הבטחתי להם שאנקום את דמו, ושה׳ יהיה בעזרי.
לא אוכל לתאר במילים את אישיותו המופלאה, שילולי (אם הוא היה שומע אותי קורא לו ככה היה מחטיף לי כאפה), תן לעם שלנו כוחות להתאחד ולאהוב.
אוהב ומתגעגע,
דביר
