בכל פעם שאבא שלי היה מצלצל אליי לפני שבע בבוקר, הייתי צועק עליו שבשעה כזו מתקשרים רק כדי להודיע על אסונות או על לידות. זה כמובן לא היה משפיע עליו, והוא היה ממשיך להתקשר כדי לקשקש קצת בדרך לעבודה. אני מצידי הבעתי את מחאתי בצמד המילים "איבדתי סבתא?". הוא היה צוחק קצת, והיינו ממשיכים הלאה.
את ההודעה שאבא נפטר קיבלתי בשש וחצי בבוקר. מאז אני קצת יותר רציני בכל הנוגע לשיחות בשעות שהשתיקה יפה להן. טלפונים בזמנים האלה מלחיצים אותי. אבל כששירן ענתה לצלצול ב-6:53, אפילו אני לא הרחתי את האסון שמתרגש עליה ועל משפחתה.
ולכאורה עסקנו בשלנו
התעוררנו ביום שישי בבוקר, נרגשים לקראת מסיבת הסיום בגן של העולל. שירן הכינה לו את הבגדים החגיגיים, שזה כמו בגד רגיל של עוללים רק לא נוח. פעם הייתי מתייחס לאירועים כאלה בציניות מופגנת, אבל מאז הפכתי לרכיכה רגשנית. לכן קמנו מוקדם, שחלילה לא נאחר לאירוע המרגש הכולל ריקודים מביכים בהשתתפות הורים, אפיית "חלות נזלת" ואמירת מקבץ ברכות דביקות.
ואז הגיע הטלפון. הסתכלתי על שירן והבנתי שמשהו לא בסדר. היא צעקה "אבא, תגיד לי מה קרה", וכשקלטה שהתאומים קצת נבהלו, יצאה לסיים את השיחה בחוץ. כשהיא חזרה הפנים שלה היו בגוון לבן, כזה ששמור רק לאנשים שכבר לא יהיו אותו דבר. "הייתה שרפה במלונית בירושלים. רונן, אילנית, ינאי ומיה מאושפזים במצב קשה מאוד בבית החולים שערי צדק. כולם מורדמים ומונשמים".
אומרים שהאדם מתכנן תוכניות ואלוהים מתפוצץ מצחוק. אני מוכן להתערב שבמקרה הזה אפילו לאלוהים לא היה חשק לצחוק. התוכנית של משפחת עוז כללה סוף שבוע בירושלים לרגל חגיגות יום הולדת 45 לאב המשפחה, רונן – הדוד של שירן, או אם תרצו, האח הגדול שמעולם לא היה לה. הוא, אשתו אילנית והילדים ינאי ומיה בסך הכול רצו ליהנות מ"יומיים בירושלים", כמו שאומר הקמפיין המעצבן ההוא. אבל איפה ההנאה ואיפה ירושלים.
אם הורות מלמדת אותך משהו מיד, הרי זו היכולת להפריד בין מה שקורה אצלך בפנים ובין מה שהילד רואה בחוץ. לא תמיד אנחנו מצליחים, אבל יש איזה אינסטינקט שמכוון אותנו. עוד לפני שהתמודדת עם הכאפה, אתה דואג שהילד לא ירגיש. וזה מה שעשינו. חייכנו כמו שני מטומטמים במשך שלוש שעות של מסיבת סיום בגן, כשבפנים הכול בוער.
כה זקוקים לנחמה
אני מודה, כשרק הכרנו לא היה לי קל עם המשפחה של שירן. לא פשוט לאשכנזי קר וציני כמוני להגיע למשפחה שכולה שמחה, אור ואהבה. לא במובן הקלישאתי של המילים, במובן המעורר קנאה. אני זוכר איך בארוחות המשפחתיות הראשונות הייתי עושה את מה שאני הכי אוהב לעשות כשאני מגיע למקום חדש ולא מוכר: לשתוק ולהתנהג באנטיפתיות. הם מצידם לא נתנו לקרירות היחסית שלי להשפיע והמשיכו כרגיל. זו משפחה קרובה מאוד, אבל תמיד היה ברור שלשירן, הבכורה במשפחתה הגרעינית, יש קשר מיוחד עם רונן, הדוד הצעיר ביותר. הוא תמיד היה החוליה המקשרת בין הדודים המבוגרים ובין החבר'ה הצעירים. דמות מגניבה, אחד שיכול לשחק בחוץ באקדחי מים עם הילדים הקטנים, ואז להיכנס הביתה ולתופף על קחון (יש כלי נגינה כזה, נשבע לכם) שיר מרוקאי עם הסבא עמרם.
יש משהו אדיש כל כך במילים שמתארות אסון כזה. כשישבתי על הכיסא הקטן בגן, קראתי באתרי החדשות ש"אב המשפחה רונן מאושפז במצב קשה מאוד", וחשבתי לעצמי כמה אנשים מדלגים על השורה הזאת וממשיכים בחיים שלהם כרגיל. כמה פעמים אני קראתי על מישהו שנפגע בתאונת דרכים או בתאונת עבודה, ועברתי הלאה. כמה עוד רוננים כאלה מתחבאים בכותרות המשניות בלי שאף אחד יעצור לרגע וייזכר שיש להם משפחה, וילדים, וזיכרונות, וקחון.
מדהים לגלות באיזו מהירות אתה הופך למומחה בתחום שלשמחתך מעולם לא נזקקת למומחיות בו. כשהגענו לבית המשפחה ברמלה, כבר ידענו את ההבדלים בין כוויות בדרגה 2 לדרגה 3, מה המשמעות הטיפולית, וכמה זמן לוקח להתאושש מ-60 אחוז כוויות בממוצע אל מול 70 אחוז. ידענו שבבית החולים שיבא, לשם הועבר רונן, יש מחלקת כוויות מצוינת. למדנו שהסכנה המיידית אצל נפגעי שרפות נובעת בדרך כלל דווקא משאיפת העשן. כמו כן מתברר שבימים הראשונים אי אפשר לבקר פצוע כזה, כי הוא נמצא בבידוד מחשש לזיהום. וגם, יש כמה טיפולים ניסיוניים שבישראל כבר נעשה בהם שימוש מכורח המציאות. כן, ישראל נמצאת בחזית הטכנולוגית והרפואית של ההתמודדות עם נזקי כוויות, ותודה לניינטיז.
הרופא בשערי צדק בישר למשפחה שאלה שעות קריטיות, ואני שאלתי את עצמי מה בדיוק הם אמורים לעשות עם המידע הזה, להתפלל חזק יותר או לבכות רטוב יותר? אני יודע שהוא לא אשם, כמובן, וזו השפה שהוא רגיל להשתמש בה. אבל ברגעים האלה אתה מחפש נחמה בכל מילה, וכשהיא לא מגיעה, אתה מוצא אויב.
מאין כוחות לשאוב
הכותרות באתרי החדשות דיברו על עובד שפוטר וביקש לנקום בבעל המלונית. בחלק מהידיעות רמזו על מניע לאומני, ואני בעיקר הופתעתי כמה זה לא באמת מעניין אותך כשאתה חלק מהאירוע. כשזוג ושני ילדיהם שאתה מכיר ואוהב, שוכבים מורדמים ומונשמים – בסוף לא משנה לך הרקע, רק שיצאו מזה.
שעות לא פשוטות. בעיקר דוממות. כל מילה נשקלת בכובד לב, כולם מכונסים בתוך עצמם, ורק התאומים מצליחים פה ושם לחלץ חיוך מהיושבים בחדר. עם כל הכבוד, ילדים לא עושים כבוד לאסונות. אבל האווירה נותרת מתוחה מאוד, כל צלצול טלפון מכניס אימה לחדר, כל נתון חיובי ממלא את המרחב בתקווה. "המדדים מתייצבים", וכולם טיפה יותר רגועים. "ירידה במדדים", וכולם מתקפלים פנימה. כמה כוח יש לכל פיסת מידע, כמה אין אונים טמון בחוסר הידיעה.
אני משיג מספר טלפון של מומחה מוכר לכוויות, ומנסה לשאוב ממנו כמה שיותר נתונים אופטימיים. הוא עונה לי בכנות. חבל שהוא לא משקר קצת יותר. בסוף אני מצליח לחלץ ממנו איזו אמירה אופטימית וממהר לנתק את השיחה, כדי שחלילה לא יחזור בו.
השלבים הראשונים הם תמיד הקלים יותר באסונות שכאלה. אני זוכר שגם בשעות הראשונות אחרי מותו של אבי, ההתמודדות הייתה פשוטה יותר. חוסר היכולת להבין, להפנים ולעכל הוא ברכה, שמאפשרת לגוף להמשיך להיאבק מול הבירוקרטיה הארורה שמביא עמו האסון. ככל שהזמן עובר, המחסומים נופלים ובמקומם נפערים בורות מלאים בשאלות, כעסים ועצב, ועוד שאלות, עוד כעסים ועוד עצב.
זה מסוג האסונות שיש בהם כל כך הרבה על מי לכעוס, עד שאתה לא באמת מצליח לכעוס על אף אחד. ככה זה, בני אדם צריכים אשם אחד ברור, ישיר, מיידי. במקרה הזה אפשר להפנות את האצבע לכיוונים רבים: כמובן אל החלאה שהחליט להצית את המקום, אבל שאלות קשות עולות גם מהתנהלותה של עיריית ירושלים, שלפי הדיווחים קיבלה תלונות מתושבים על אופן התנהלות המלונית, ורק אחרי האירוע נזכרה והבטיחה לטפל (תודה, הודעתי את זה לרונן, אילנית, ינאי ומיה בזמן שהם שכבו מורדמים ומונשמים, והם מסרו שזה מאוד יעזור להם). נמשיך? גם אל שירותי הכבאות – שידעו שהעסק פועל ללא אמצעי כיבוי מתאימים, ובכל זאת נתנו לו אישור להמשיך לפעול – אפשר לבוא בטענות. וגם אל בעלי המלונית, שלכאורה היו מודעים לסכנה הנשקפת לחיי האורחים בגלל ליקויי הבטיחות, ועד כה לא נלקחו לחקירה באזהרה. ותודה גם למשטרת ישראל שלא טרחה, עד לרגע כתיבת שורות אלה, לעדכן את המשפחה במשהו מן החקירה.
ועכשיו כמה מילים על הפיל הלאומני בחדר. אני לא טוען שזה אירוע על רקע לאומני. אני גם לא טוען שלא. אני רק יודע שהעובדה שהחשוד היה מסוכסך עם בעלי המלון, עדיין לא פוסלת שום מניע אחר. אולי אפילו להפך. העובד הזה ידע איזו אוכלוסייה מתארחת במלון בדרך כלל, ואם הוא אכן המצית, הוא ידע בדיוק במי הטירוף שלו עלול לפגוע. הוא לא בחר להשליך את בקבוק התבערה לעבר ביתה של המנהלת, אלא לעבר משפחה יהודית אחרת. ואני שואל: אם מישהו מבין כותלי החדר היה צועק לו רגע לפני כן בערבית "אל תעשה את זה", היה משליך? לא בטוח בכלל.
תקווה פוגשת חרדה
אחרי שלושה ימים מעירים את אילנית, שמצבה השתפר. בפעם הראשונה אנחנו מתחילים להבין מה באמת קרה שם. היא מספרת איך התעוררו לריח העשן, וכשפתחו את דלת החדר ראו את גל האש האדיר. איך נכנסו למקלחת ושטפו את הילדים במים, כדי לנסות להגן עליהם כמה שאפשר מכוויות. איך רונן, הגיבור, העמיס את ינאי ומיה עליו והוציא אותם החוצה, ואז חזר פנימה לסייע לאשתו. קשה לי עם סיפורי גבורה כאלה. קל לי לשמוע על חייל שיצא גיבור בקרב, כי אני רחוק מהמצב הזה. אבל כאב לשני זאטוטים ועולל, מרגע ששמעתי על השרפה, שאלתי את עצמי שוב ושוב – "איך אתה היית מתמודד". אני לא יודע מה התשובה, אבל אני בכלל לא בטוח שהיו בי הכוחות והתושייה לפעול כמו רונן. ומפחיד, מאוד מפחיד, לחשוב איך אתפקד בשעת אסון, או גרוע מזה, איך לא אתפקד.
עוברים עוד יומיים, וגם הילדים מתעוררים. בני המשפחה מעמיסים עליהם צעצועים ומונעים מהם טלפונים, כדי שיוכלו לספר להם בדרכם על מצבו של אבא. בינתיים בבית החולים שיבא הרופאים מעדכנים שחלה נסיגה קלה במדדי הנשימה של רונן, וצריך שוב לייצב את מצבו.
אופטימיות נמהלת בפסימיות, תקווה פוגשת חרדה. כותרת מחליפה כותרת, ומיום ליום מתבררות עוד זוויות של השרפה. אם יותר לי לפרגן לתקשורת, ואני לא עושה את זה הרבה, יש כמה כתבים וכתבות שהבינו את חשיבות האירוע, ומלווים אותו בלי הפסקה מתחילתו. הם מתקשרים, שואלים, מבקשים תגובות ומעדכנים כשצריך. תודה על זה. לא מובן מאליו בעולם תקשורתי שבו זה נס אם סיפור מחזיק יותר מיומיים.
על מה יתפלל עד סתיו
לטור הזה אין סוף טוב. בעצם אין לו סוף. במהלך כתיבתו קיבלתי שלושה עדכונים על מצבו של רונן, שכל אחד מהם הפוך מקודמו. המצב משתפר ומידרדר. מידרדר ומשתפר. גם הרופא האופטימי ביותר מכין את המשפחה לשיקום ארוך מאוד, במקרה הטוב. זו הזדמנות להגיד תודה לעם ישראל, שהציף באהבה ובהתעניינות את הסטטוסים שכתבתי על האירוע, ולרבים שלקחו על עצמם לקרוא פרק קטן של תהילים, או סתם לתת איזו תפילה מהראש לשלומם של בני משפחת עוז. אם בא לכם להמשיך עם כל הטוב הזה, פשוט תזכרו שרונן בן מרסל שוכב עכשיו על מיטת בית החולים אחרי שהציל את המשפחה שלו, והוא נאבק כדי לחיות. אתם מוזמנים להתפלל – אבל בינינו, כמו שהכרתי את רונן, גם אם תרימו כוס בירה בהופעה טובה ותקדישו אותה לשלומו, זה יעבוד לא פחות.
