לפני חמישה עשורים, בין מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום כיפור (1973) שררה קונספציה בעלת שני חלקים עיקריים: 1. ש"מצבנו הביטחוני לא יכול להיות טוב יותר" כי אנחנו על התעלה ("מכשול מים") ועל החרמון ("העיניים והאוזניים של המדינה") ולכן תמיד תהיה לנו התראה מוקדמת. 2. המצרים והסורים לא יכולים לכבוש בחזרה את סיני ואת הגולן במהלך צבאי ולכן הם לא ייצאו למהלך כזה בכלל.
הקונספציה הכפולה הזו הוכנעה בידי צבאות מצרים וסוריה באמצעות סדרת תרגילים: הם תרגלו מתקפה ואנחנו התרגלנו לתרגילים, וכך איבדנו את הרגישות לאותו תרגיל – הפעם אמיתי – שנערך ביום הכיפורים תשל"ד כי לא הבנו בזמן שזה הדבר האמיתי, לא גייסנו מילואים ולא הזרמנו כוחות שיוכלו לעצור את המצרים לפני צליחת התעלה ואת הסורים לפני דריסת הגדרות. בנוסף, התברר שגם המצרים והסורים ידעו שהם לא מסוגלים לשחרר את כל סיני והגולן, אבל משימתם הייתה לשחרר, לא את השטח, אלא את הנפש הערבית מתסביך הנחיתות שנגרם לה בעקבות התבוסה שנחלו צבאות ערב שש שנים קודם לכן, במלחמת ששת הימים.
מחיר ההיצמדות לקונספציה היה אדיר: הפתעה אסטרטגית, אלפי הרוגים, אלפי פצועים, תחושת "חורבן הבית השלישי" וערעור אמון העם בהנהגת המדינה. ההפתעה נבעה מאי היכולת של המעריך הישראלי (המודיעיני והפוליטי), החושב במונחים ישראלים, להיכנס לנעלי מקבל ההחלטות הערבי ולחשוב במונחים שלו. היעדר היכולת הזו נובע מאי הבנתנו כחברה מודרניסטית, אינדיווידואליסטית וליברלית, את אורח החשיבה, עולם הערכים, סולם העדיפויות, מרכזיות הדת, השפעת ההיסטוריה ומרכיבי התרבות הכוללת של העולם הערבי והאסלאמי, שכן מי שלא גדל בסביבה ערבית חייב להשקיע שנים מחייו כדי "להיכנס לראש" של אויבינו.
כישלון קונספטואלי דומה קרה בשנים האחרונות לגבי חמאס ועזה. הדבר הומחש לי לפני כחמש שנים בפגישה שהייתה לי עם קצין בכיר באגף המודיעין שבה שוחחנו על חמאס והדרך להתייחס אליו. הקצין פתח בקביעה ש"חמאס הוא שחקן רציונאלי", ואני קפצתי בתדהמה מהאמירה הזו שמבנה העומק הסמנטי שלה הוא: "אנחנו שחקן רציונאלי, אנחנו רוצים שקט, פיתוח, בריאות, חינוך, פרנסה וחיים טובים, ומכיוון שגם חמאס הוא שחקן רציונאלי הוא רוצה אותם דברים כמונו. לכן אם ניתן לו את כל הדברים האלה הוא יעדיף שקט על פני הג'יהאד שימנע אותם ממנו".
הקונספציה גרמה להתעלמות מהיחס האסלאמי כלפי מדינת ישראל שעל פיו: 1. לישראל אין זכות קיום כמדינת העם היהודי ולכן יש לנהל נגדה ג'יהאד עד השמדתה. 2. הדת היהודית היא "דין באטל" – דת בטלה ולכן על מאמיניה לחיות תחת חסות האסלאם. 3. אין עם יהודי אלא רק קהילות יהודיות השייכות לעמי העולם. 4. פלסטין היא ארץ אסלאמית ואסור על פי השריעה להוציא ארץ מתחום האסלאם ולהעניקה לבני דת אחרת. 5. ירושלים מקודשת לאסלאם בלבד. 6. כל פעילות נגד ישראל מותרת. 7. מותר לפגוע בכל ישראלי/ת: ילד יהיה חייל, איש הוא חייל, אבא של חייל או סבו, ילדה תהיה חיילת, אישה היא חיילת, אם או סבתא של חיילת, ולכן כל הישראלים הם בני מוות. 8. מותר לשקר ולהונות את היהודים כדי לקדם את מטרות הג'יהאד.
הקונספציה הזו התעלמה גם מכמה עובדות שהעיקריות בהן הן: 1. אמנת החמאס המדברת על השמדת ישראל. 2. מאמץ ההתחמשות שהשקיע חמאס מאז שנוסד בשלהי 1987 וביתר שאת מאז שהשתלט באלימות על רצועת עזה ביוני 2007, בעיקר ברקטות וטילים. 3. הקמת צבא עם אלפי לוחמים. 4. אימון הצבא למתקפה.
כאשר מערכות המדינה כולן – המודיעיניות, הצבאיות, האזרחיות והפוליטיות – מתעלמות מעובדות אלו, קל להן להיתפס לקונספציה שחמאס הוא "שחקן רציונאלי" השואף – כמונו – להשיג מטרות אנושיות כמו כלכלה, פיתוח, בריאות והשכלה, תוך דחיית הג'יהאד לעידן אחר. השתלטות החמאס על עזה ביוני 2007 גרמה לרבים מהמעריכים לחשוב שמה שחשוב לחמאס זה השלטון, הוא יעשה הכול כדי לבסס את המדינה שיש לו בפועל ברצועת עזה, ויימנע מכל פעולה העלולה לפגוע בשלטונו.
אנשי חמאס נקטו אמצעי הונאה רבים כדי לבסס את הקונספציה בקרב המעריכים הישראלים. אחד מאמצעי ההונאה הזו היה עניין העזתים המורשים לצאת לישראל לעבודה. עמידת החמאס על עניין זה יצרה בקרב המעריכים ומקבלי ההחלטות בישראל את הרושם שכל מה שחמאס רוצה זה תנאי חיים טובים יותר לתושבי הרצועה, בעוד שחמאס השתמשה ביוצאים לעבודה ככיסוי לסוכני מודיעין שהושתלו ביניהם. לעניין זה נחזור בהמשך.
הגנה במקום הרתעה
במשך יותר מחמישים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היא עשתה כל מאמץ להעביר את המלחמות לשטחי האויב במהלך התקפי. בשנים 1956, 1967, 1973, 1982, 2006 היו מלחמות ובכולן שדה הקרב היה מחוץ למדינת ישראל. ישראל לא השקיעה במערכי הגנה אלא בנשק התקפי: שריון, תותחנים וחיל אויר. האופי ההתקפי של התנהלותה של ישראל – שבשנות החמישים והשישים התבטא ב"פעולות התגמול" – העניק לה מעמד מכובד של מדינה חזקה ולכן גם מרתיעה, בעיקר מול מדינות. תדמית זו הייתה הבסיס להסכמי השלום עם מצרים וירדן.
בשנים האחרונות עברה ישראל מול חמאס לדוקטרינת הגנה והכלה. הגדר, המכשול התת קרקעי, מערכות ההתרעה, מערכת רואה-יורה, מערכת כיפת ברזל (שהיא הישג טכנולוגי ברור) וסיורים קרקעיים, העניקו לישראלים תחושת ביטחון בשל יכולות המערכות הללו לטפל היטב בתקיפה מקומית אחת או שתיים. הקונספציה שגרסה ש"חמאס מורתע" ורוצה לקיים חיים סבירים לא אפשרה למעריכים לצפות תסריט שבו כוחות חמאס פורצים את הגדר בעשרים מקומות שונים וחודרים לישראל כדי לזרוע בה מוות והרס, למרות שכולם ידעו שיש לחמאס מספיק כוחות להוציא לפועל מבצע כזה. הלואו-טק של חמאס ניצח את ההי-טק הישראלי.
הפעולה הנבזית של חמאס – הרג המונים, אונס, שריפת גופות ועריפת ראשים – חייבה את ישראל לצאת למלחמה שתכליתה בשלב זה אינה ברורה: לחסל את ארגון חמאס כארגון לוחם או גם כארגון שולט.
הקונספציה שאש"ף הוא הפתרון
עוד טרם החל התמרון הקרקעי שואלים רבים על היום שאחרי חיסול חמאס, אם אכן זה יתגשם, ומי ישלוט ברצועה במקום חמאס. התשובה המיידית היא הרשות הפלסטינית, שתחזור לשלוט ברצועה אחרי שסולקה משם בבושת פנים ביוני 2007. ייתכן שהממשל האמריקני מתכוון אף לנצל את ההזדמנות לקדם את הרש"פ לדרגה של מדינה ביו"ש ובעזה על בסיס הארגון לשחרור פלסטין.
אלא שמבחינת ישראל, הקונספציה שאש"ף הוא הפתרון זהה לחלוטין לקונספציה שנכשלה המקבלת בדיעבד את קיומה של מדינת חמאס, שכן כל מרכיבי היחס של חמאס לישראל שצוינו לעיל קיימים בצורה דומה ביחס של אש"ף לישראל, ואין שום סימן שאש"ף קיבל את קיומה של ישראל כדבר לגיטימי ומקובל מלכתחילה. ניתן להוכיח עניין זה בשלושה דברים לפחות: 1. תשלום שכר נדיב לרוצחי יהודים על פי חוק הרש"פ. 2. אש"ף מחזיק ומפעיל שני ארגוני טרור לפחות, תנזים הפת"ח וחללי אלאקצא. 3. בספרי הלימוד שהרש"פ מפיקה ישראל כלל איננה מופיעה. לכן המסקנה המחויבת היא שאין כל סיכוי שמדינה פלסטינית – אם תקום בהנהגת אש"ף – תהיה שכנה שוחרת שלום לישראל ומכאן שהמתקפה הגדולה של צבא המדינה הפלסטינית על ישראל היא רק עניין של יכולת והזדמנות, שכן הכוונה קיימת.
אז מה הפתרון?
הפתרון שהעלנו בבמה זו מספר פעמים בעבר הוא "פתרון האמירויות": פירוק הרש"פ ליחידות עירוניות עצמאיות בערי יו"ש הערביות (ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית), ופירוק הרצועה לחמש ישויות נפרדות: עזה, ח'אן יונס, בית חאנון, בית לאהיא ורפיח. כל אחת מהישויות הללו תתבסס על המשפחות המקומיות ותנהל באורח דו צדדי את קשריה עם ישראל.
ישראל חייבת להישאר לתמיד במרחב הכפרי ביו"ש כולל בבקעת הירדן, להחיל עליו את הריבונות הישראלית ולהציע אזרחות ישראלית לכפריים. ישראל תהיה נוכחת ברצועת עזה ואולי ניתן לשלב כוח בינלאומי לשם שמירה על היציבות.
אלה הקווים הכלליים של הפתרון, ואת הפרטים צריך לתכנן המל"ל. זה הפתרון היחיד המבוסס על הסוציולוגיה ולכן הוא הפתרון האפשרי היחיד.
