העולם שאחרי בוקר שמחת תורה השחור כבר לא יחזור להיות מה שהיה. זה נכון בפוליטיקה הפנימית הישראלית, ונכון גם לקשריה של ישראל עם העולם, ובעיקר עם ידידתה הגדולה ארצות הברית.
ישראלים רבים מתרגשים ובצדק מגישתו האוהדת של הנשיא ביידן כלפי ישראל מאז הטבח, גישה שהולכת וצוברת תאוצה, וכזו שאינה מסתפקת בנאומים אלא גם במעשים כמו קירוב שתי נושאות מטוסים לאזור כאזהרה לאיראן ושלוחותיה, אישור חידוש מלאים צבאי מהיר ואפקטיבי, וכמובן הגעתו לישראל כאות הזדהות באמצע לחימה.
מול דמותו של ביידן, שבשעתה הקשה של ישראל הפך למשענת משמעותית, ניצבת דמותו של דונלד טראמפ. הנשיא הקודם, שבתקופת נשיאותו נחשב ובצדק לאוהד ישראל, התייצב מול המצלמות והמיקרופונים ובמקום לשלוח מסרים מעודדים החליט לתקוף את ראש הממשלה, הגדיר את חיזבאללה כ"חכמים ביותר", ובאופן כללי התעסק כרגיל בעצמו ופחות בסיוע למדינת היהודים שנתונה במלחמה.
אנחנו נמצאים כעת מול ארה"ב במצב משונה שבמסגרתו מנהיג המפלגה שנחשבת לעוינת יותר לישראל מביע בה תמיכה בלתי מסויגת, ואילו האדם שהנהיג את המפלגה שנחשבת לאוהדת ישראל עד לא מזמן, ששואף לייצגה שוב בבחירות הבאות לנשיאות בעוד שנה וקצת, ושזוכה כרגע לאחוזי תמיכה אסטרונומיים בקרב קהל המצביעים הרפובליקני שרובו המוחלט אוהד ישראל – מתייחס אלינו בזלזול וחוסר אכפתיות.
זהו זמן טוב להיזכר בכך שהחיים אינם שחור ולבן. מי שחשב שכל הרפובליקנים אוהבים את ישראל עד כלות, ושכל הדמוקרטים שונאים אותה, חי בעולם מדומיין שמכניס אנשים ותנועות למגירות כדי לעשות לעצמו את החיים קלים. זה לא אומר שבמפלגה הדמוקרטית אין קולות משמעותיים נגד ישראל. ודאי שיש, בעיקר בקרב צעירים. זה גם לא אומר שהבוחרים הרפובליקנים הפנו פתאום עורף לדורות של תמיכה בעם היהודי. מה שזה כן אומר הוא שמדינת ישראל חייבת להבין את גודל האירוע בזירה האמריקאית, לקלוט את המסרים שעולים ממנו, ולהתחיל לחשוב מחוץ לקופסה.
בראיון שהעניק לי לפני שנתיים בניו-יורק טוד ריצ'מן, יו"ר ארגון "הרוב הדמוקרטי למען ישראל", הוא סיכם את עמדתו כך: "המפלגה הדמוקרטית איתנה בתמיכתה בישראל, וזה נכון מהנשיא ועד חברי הקונגרס הצעירים. אולי לא כולם מסכימים עם כל מה שהממשלה הישראלית עושה, אבל גם בישראל זה ככה. חברים יכולים להתווכח, ועדיין להישאר חברים. אתם יכולים להיות רגועים, גם כי 96 אחוז מחברי המפלגה תומכים בישראל, וגם משום שיש דמוקרטים פרו־ישראלים שמבינים את הדאגות שלכם, ופועלים כדי לצמצם אותן".
דבריו ופעולותיו של הנשיא ביידן בעשרת הימים האחרונים מראים עד כמה יש בדבריו של ריצ'מן צדק, ועד כמה ישראל צריכה לחתור כל העת לשימור התמיכה הדו-מפלגתית בה, מעשה שהחל בתחילת שנות השמונים מתקופת רונלד רייגן, ומאז תקופת כהונתו של ברק אובמה,הנראה כהולך ונעשה בלתי אפשרי.
הנה, זה אפשרי, מוכיח ביידן, שלמרות ה"סקוואד" במפלגתו ולמרות האווירה העוינת לישראל בקמפוסים מצד סטודנטים ליברלים שמהווים את הדור הבא של מצביעי מפלגתו, לא מהסס להביע בנו תמיכה בלתי מסויגת.
כמה חודשים אחרי הריאיון עם ריצ'מן, ולא מעט בהשפעתו, כתבתי מאמר באתר אוניברסיטת רייכמן תחת הכותרת "ישראל חייבת להשקיע במצביעים הדמוקרטים שעדיין לא פנו נגדה". הכותרת הזו נכונה היום יותר מתמיד. במקביל, ישראל חייבת לשמור על קשר רציף מול הבוחרים הרפובליקנים, שאולי יבחרו בדונלד טראמפ כנציגם במרוץ לבית הלבן מטעמים פנימיים, ודרכם להגיע לטראמפ ולהבהיר לו שהוא אינו יכול שלא לעמוד לצד ישראל, ודאי בתקופה כה מורכבת.
בתרחיש אופטימי יותר, אם כי צריך לומר שהוא נראה כרגע דמיוני לאור ההובלה הדרמטית של טראמפ בסקרי הפריימריז, יחסו הצונן של טראמפ לישראל יתחיל כדור שלג שימנע את בחירתו ויציב בראשות המפלגה הרפובליקנית איש או אישה ראויים ויציבים יותר מבחינת התמיכה בנו, ובכלל.
