מדוע האקדמיה מאדירה את הזוועות של חמאס

ההזדהות והתמיכה שהפגינו ממשלות רבות ברחבי העולם המערבי, ובראשן ארצות הברית, כלפי מדינת ישראל לאחר מעשי הטבח של חמאס ראויה לציון. פשעי המלחמה שביצעו המרצחים היו כה מחרידים, מספר הקורבנות היה כה גבוה וההתפארות במעשים הברבריים הייתה כה מופגנת, שגם מבקריה של ישראל התקשו לגלות אהדה או הבנה כלפי ההנהגה הפלסטינית ברצועת עזה. חטיפת קשישים, רצח של תינוקות, שחיטה של משפחות וטבח בנערים ונערות שיצאו לחגוג – זהו טרור דעאשיסטי שאף ממשלה מערבית לא תוכל לסבול.

לאור אהדה נרחבת זו אך בניגוד חד אליה, חשוב מאוד להצביע על כך שדווקא במוסדות הפרוגרסיביים ביותר במערב, קרי באוניברסיטאות, נשמעים קולות של הזדהות ואף תמיכה במעשיו הנפשעים של חמאס. בין אם מדובר בהתארגנויות של גופי סטודנטים רדיקליים, בתנועות המונים שמשגשגות בקמפוסים כמו ״בלאק לייבס מאטר״, במרצים למיניהם במה שהיו פעם ״מדעי הרוח״ או בהנהלת המוסדות המפוחדת המסרבת להתייצב בצורה שאינה משתמעת לשני פנים לצידה של ישראל – כל מי שמחפש למצוא רציונליזציה וגלוריפיקציה למעשיו של חמאס ימצא זאת לא רק בעזה או באיראן אלא גם במוסדות כגון הרווארד, קורנל וג׳ורג׳ מייסון.

בעולם המוזר שבו אנו חיים, דוברים שמאמינים שישנם רק שני מגדרים, שיש לאפשר תפילות בבתי ספר ציבוריים, שהרב-תרבותיות הינה הרת אסון ללכידות חברתית או אנשים המטילים ספק באלרמיזם הסביבתי, יגורשו בבושת פנים ויזכו לאפס סובלנות על ידי אותם האנשים שיגלו הבנה שבשתיקה למעשי שחיטת יהודים ואשר יתמכו בגלוי בחיסולה של מדינת ישראל.

תופעה זו צריכה להדאיג אותנו אך אל לנו להיות מופתעים. משנות השישים, אך ביתר שאת משנות השמונים והתשעים, מוסדות ההשכלה הגבוהה בתחומי הרוח והחברה שינוי את אופיים. בעוד שבעבר מטרתם של מדעי הרוח. הייתה להנחיל לדור חדש של סטודנטים צעירים את המיטב שבמורשת תרבות המערב, הרי שמשנות השישים והילך הפכו האוניברסיטאות לאתרים של פיתוח ״תודעה ביקורתית״ שתכליתם להוות חיל חלוץ של שינוי חברתי ואקטיביזם פוליטי. לא רק שמורשת המערב לא נתפסה עוד כירושה יקרת ערך שיש לשמרה ולהוסיף עליה, היא עצמה נתפסה כבעיה העומדת מאחורי מופעים שליליים כגון אימפריאליזם, קולוניאליזם ומלחמות העולם. בהתאם לכך, את מקומם של הומורוס, סוקרטס, אריסטופנס, קיקרו ותוקידידס תפסו אינטלקטואלים רדיקלים משלל אסכולות שהנחילו תיאוריה מרקסיסטית, פוסט קולוניאליות, קווירית ופוליטיקת זהויות.

המחשבה לפיה ארגוני טרור רצחניים דוגמת חמאס וחיזבאללה הם איכשהו חלק ממחנה פרוגרסיבי המבקש להגשים צדק פוליטי וחברתי במזרח התיכון צריכה להיחשב כעדות לבלבול חמור אם לא לטירוף מוחלט ולא כסימן לתחכום אינטלקטואלי. העובדה שאנשים משכילים, בעלי רזומה עשיר בפרסומים בכתבי עת נחשבים, יכולים להחזיק בעמדות מגוחכות שכאלה היא תזכורת נוספת לאמרה לפיה ישנם דברים כה גרוטסקיים שרק אינטלקטואלים יכולים לקחתם ברצינות. על אנשים מהסוג הזה אמר הפרשן השמרן ויליאם פ' באקלי שאילו ניתנה לו ההזדמנות לבחור האם להימשל על ידי הפקולטה של הרווארד או על ידי בחירה רנדומלית ב-400 איש מספר הטלפונים של בוסטון, הוא היה בוחר באחרונים מבלי להסס.

אותו מחנה רדיקלי נמשך לישראל בצורה אובססיבית ממספר סיבות. ראשית ישנה האנטישמיות הישנה שלובשת בימינו צורה מתוחכמת של אנטי-ציונות. הדרך הלגיטימית היחידה שבאמצעותה ניתן לשנוא היום יהודים ואף לפעול נגדם בצורה גלויה היא על ידי שנאת מדינתם. שנית ניתן למנות את הדעיכה הכללית יותר של מרצים ורעיונות שמרניים בעולם האקדמי. באוטופיה הפרוגרסיבית יש מעט מאוד מקום לדבקות דתית, משפחה מסורתית, פטריוטיות עיקשת ולאומיות המציבה גבולות לליברליזם אטומיסטי ולחלוקות זהותיות מעמדיות כאלה ואחרות. אל לנו לעצום את עינינו מכך שלשמרנים קל יותר מפרוגרסיבים להזדהות עם מדינת ישראל. לבסוף, למדינת ישראל יש מעמד סימבולי. ירושלים היא אחד משני היסודות (לצד אתונה) שעליהם בנויה תרבות המערב. בעיני אותם רדיקלים עם הספר במולדתו ההיסטורית מסמל את הצלחתו של העולם הקולוניאליסטי של אתמול.

בשעה זו חשוב לבדל עד כמה שניתן לא רק בין שמרנות לרדיקליזם הפרוגרסיבי אלא גם בין אלה שנמצאים שמאלה מהמרכז ובין מי שהם אויביה הגלויים של מדינת ישראל. המלחמה שהוכרזה על ישראל מהווה אפוא נייר לקמוס מצוין לבירור עקרוני – מי איתנו ומי לצד אויבינו. יש בנמצא שמאל מתון, ריאליסטי ולאומי שיודע להבחין בין טוב לרע ובין מדינה דמוקרטית לאויביה הברברים. אבותיה המייסדים של מדינת ישראל היו בדיוק כאלה. יש לקוות שאנשים אלה – בחו״ל ובארץ – יקיאו מתוך האוניברסיטאות את אותם מרצים וסטודנטים שבחרו להתייצב לצד שוחטי התינוקות, אך אם לשפוט על פי אירועי העבר וקו המגמה ההיסטורי, אין לתלות בכך ציפיות רבות.

הכישלון המוסרי של האוניברסיטאות במערב צריך לדחוף אותנו ליצירתן של חלופות הולמות. רק פרויקט אמריקני-ישראלי משותף יוכל לשנות את המגמה המדאיגה ואת הדעיכה הכללית של אותם מוסדות שהפקדנו בידם בעבר את אחת המשימות החשובות ביותר של כל חברה – לשמר, לטפח ולהנחיל את המיטב שיש לרוח האנושית להציע. ואולם כעת עלינו לחשוף ולהצביע על כל אלה שבחרו מרצונם החופשי לעמוד לצדו של הרוע.