מודל הגיוס ו"צבא העם" עלה לאחרונה שוב לדיון המשקף כמה ויכוחים שמתנהלים במקביל: הוויכוח הראשון ניטש בין תומכי "צבא העם" כאידיאולוגיה לבין מתנגדיהם – מאלה שתומכים בגיוס חובה כי הוא "כור היתוך" של החברה הישראלית או כי הוא תורם לחוסנה, ועד לאלה שסוברים שגיוס חובה הוא "עבדות" (בלי לדון עד כמה עדיף שישראל לא תתקיים מאשר שתתקיים תוך הסתמכות על "עבדים").
ויכוח אחר הוא אם צבא מתנדבים עדיף לישראל על צבא חובה או להפך. ההבדל העקרוני הוא בשאלה אם המגויס בוחר את הצבא או הצבא בוחר את המגויס. משך השירות הוא שאלה מעשית, אך בין שירות חובה ארוך לשירות קצר אין הבדל עקרוני אם שיטת הגיוס זהה. קיימים גם מודלי ביניים, כגון גיוס חלקי בררני.
צבא חובה, להבדיל מצבא מתנדבים, לא מציב יעד גיוס, אלא אמור לגייס את כל מי שבגיל המתאים. זו שיטה בזבזנית, שכן הצבא עלול לבנות את עצמו לפי מספר החיילים הזמין ולא לפי הצורך, וכך גם לא להתייעל. רבים מהחיילים אינם כשירים או נצרכים, וגיוסם מצריך עוד מתקנים ועוד מפקדים שלא היו נצרכים בלעדיהם. הוא מצמצם את מספר היוצאים לעבודה, ועלול להיות כרוך במורל נמוך לשירות.
יהיה מספר המגויסים הנדרש אשר יהיה – וזה תלוי בהגדרת האיומים הצפויים – בישראל הסיכוי למלא אותו בגיוס מתנדבים בלבד הוא נמוך מאוד. לו היה בצה"ל שיעור גיוס כמו בארה"ב, שבה האחוז הוא הגבוה ביותר במדינות המערב, גודלו של הצבא כולו היה כ־30 אלף חיילים, בהערכה אופטימית הכוללת שיעור גיוס זהה גם בקרב חרדים וערבים. בלי חרדים וערבים המספר היה יורד לכ־20 אלף, הרבה פחות ממספר משרתי הקבע כיום לבדם.
כלומר, גם לו היינו מוותרים על רוב חיילי החובה והקבע יחד, היה נדרש שיעור התנדבות גבוה הרבה יותר מאשר בכל מדינה מערבית. צבא בגודל כזה לא היה מספיק להתמודדות עם האיומים על מדינת ישראל, ולא היה יכול להכשיר אנשי מילואים כדי לגדול במהירות בשעת חירום.
ההנחה שהפטריוטיות לבדה תמלא את השורות אופטימית בימים כתיקונם, ואינה נתמכת בניסיון ההיסטורי. לאור חלק מאירועי השנה שעברה היא אופטימית עוד יותר. יש הטוענים שדווקא בשל ירידה אפשרית במוטיבציה להתגייס יש לעבור לצבא מתנדבים, אולם ההנחה שאפשר בכלל לעבור לצבא כזה, מבחינה מספרית, מפוקפקת מאוד. לכל מודל יש טיעונים בעדו ונגדו, ובדרך כלל הם נכונים רק חלקית.
אומנם המגויסים זוכים בתועלת חברתית וכלכלית, ולכן רבים בארץ נאבקו על הזכות להתגייס. מחקר בארה"ב מצא שבוגרי צבא נוטים באופן עקבי לקבל שכר גבוה יותר ממקביליהם האזרחיים ולהיות מובטלים פחות. אולם העוגה אינה מחולקת באופן שווה, ולא רק בגלל ההבדל בין שירות קרבי לשירות ביחידת מודיעין או מחשוב. בין העריקים והנפקדים בצה"ל יש שיעור גבוה של מגויסים חלשים מבחינה חברתית־כלכלית. היו שנים ששיעור גבוה במיוחד מהחיילים בני העדה האתיופית שהו בכלא הצבאי בשירותם או שוחררו בטרם תום שירותם. חברי הקבוצות הללו לא תמיד נהנו מיתרונות השירות, וייתכן שהוא הזיק להם.
צבא מתנדבים עלול למשוך רק עניים, אך לא בהכרח. בבריטניה מאמצי הגיוס של הצבא הופנו במיוחד לנערים עניים; בצרפת שיעור החיילים המוסלמים, אך לא הקצינים, גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה, והם מגיעים בדרך כלל משכבות נמוכות בסולם החברתי־כלכלי. עם זאת, בארה"ב שיעור המגויסים ממעמדות נמוכים נמוך מעט מחלקם באוכלוסייה. שיעור המגויסים מהמעמדות הגבוהים נמוך עוד יותר, ודווקא מעמדי הביניים מיוצגים יותר.
בארה"ב מתגייסים גם על רקע גיאוגרפי ועל רקע מורשת של שירות, ויש פערים ניכרים בין מדינות עם הכנסה חציונית דומה. עם זאת, בקרב החיילים הפשוטים, (אף שלא בקרב הקצינים, שיעור המגויסים השחורים גבוה במידה ניכרת ביחס לחלקם אוכלוסייה, ושיעור המגויסים הלבנים נמוך.
צבא מתנדבים גם יקר מצבא חובה. בכל צבא מערבי כמעט, ההבטחות לחיסכון בכסף כתוצאה מצמצום הצבא לא התממשו, ובימינו רוב צבאות המערב מתקשים לגייס די מתנדבים, בפרט כשהמצב הכלכלי טוב והחלופות בשוק האזרחי קורצות. ההנחה שאפשר לפתור את כל בעיות כוח האדם דרך תוספת תשלום אינה מבוססת, ובישראל איננה מתקיימת במשטרה ובשירות בתי הסוהר.
אין צבא שמנסה לעבור לחוזים אישיים מלאים, לא רק מסיבות בירוקרטיות אלא גם בשל השפעה אפשרית על הלכידות – חיילים מוכנים לקבל שכר אחר לדרגות ולתפקידים שונים, ואפילו תמיכה במשפחות, אבל אינם מקבלים ברוח טובה את הרעיון שהחיילים לימינם ולשמאלם אינם חלק מ"יחידה" הומוגנית אלא פרטים שכירים.
ההעלאות הניכרות במשכורות חיילי החובה בצה"ל מצמצמות את הפער לעומת צבא מתנדבים, אך נראה שלא ימחקו אותו, גם אם נניח שלא יובילו לעלייה מקבילה במשכורות אנשי הקבע.
עם זאת, אף שצבא מתנדבים יקר יותר באופן מוחלט, ייתכן תיאורטית שביטול צבא החובה ישתלם כלכלית: ביטול הגיוס יוציא את המגויסים שלא התנדבו היישר לשוק העבודה, וכך בסיכום כולל עשוי להעלות את התמ"ג מעבר להתייקרות הצבא.
מטחנת הבשר הוכיחה
צבא מתנדבים איננו בהכרח טוב יותר ברמתו הצבאית, ואפילו – כפי שמוכיח צבא ארה"ב בשנים האחרונות – לא בהכרח מנותק ממחלוקות פוליטיות וחברתיות. ההנחה שצבא מתנדבים הוא מיומן ויעיל יותר אינה עומדת במבחן המציאות בצבאות המערב, בפרט ביחידות הקרביות יותר, שרוב המתגייסים אליהן אינם מאריכים שירות ורק מיעוטם משרתים יותר משלוש או ארבע שנים.
לצבא החובה יתרון בכך שהוא יכול לבחור את הטובים ביותר. הוא משלם מחיר בגיוס אנשים רבים שאינו נצרך להם, אולם מרוויח את הטובים ביותר, שלא בהכרח היו בוחרים בקריירה צבאית, בייחוד בכלכלת שפע מרובת אפשרויות. אפילו בצה"ל אפשר למצוא קצינים מצטיינים שהחליטו על קריירה צבאית רק לאחר שגויסו גיוס חובה, ושאילולא היה גיוס כזה לא היו חושבים מראש להתגייס. תקופת שירות החובה בצה"ל מבטיחה הזדמנות למשוך כוח אדם מובחר לשירות הקבע.
לפני כמה שנים היו שטענו כי בימינו צבא המבוסס על כוח אדם רב הוא מיותר, וכי צבא הייטק קטן וחכם הוא העתיד. במציאות, כל צבא מתוחכם נדרש למגויסים רבים כדי לתחזק את אמצעי הלחימה ולהפעיל אותם, גם אם שיעור הלוחמים מתוך החיילים יורד. צבאות רבים מצאו שיש גבול ליכולת לאזרח שירותים ביעילות.
יתרה מכך, המלחמה באוקראינה והחשש מעימות בין ארה"ב לסין מובילים מדינות רבות להרהר שוב בתפיסה שדי בצבא קטן ואיכותי. מטחנת הבשר של אוקראינה הראתה שלפעמים אין תחליף לכוח אדם רב, שלכמות איכות משלה. גם לחימה בשטח בנוי, לחימת ביטחון שוטף ביהודה ושומרון ולחימה מול כוחות בלתי סדורים או חצי־סדורים כמו חזבאללה או אל־קאעידה בעיראק דרשו מאז ומעולם כוח אדם רב. טכנולוגיה עשויה לסייע לו, אך אין בכוחה להחליף אותו.
הפתרון המיטבי כביכול לבעיית הגיוס הוא גיוס חובה בררני: צה"ל יגייס רק את מי שהוא רוצה, ישחרר את השאר, ושלום על ישראל. יש הטוענים כי למעשה צה"ל כבר עושה זאת במידה מסוימת, ויעשה זאת יותר: "התאמת מודל שירות החובה לגברים" המתוכננת פירושה אורך שירות שונה על פי תפקיד. לכאורה, המודל גם מאפשר צבא בגודל מתאים בלי צורך לגייס את "כולם" ולהגדיל את הצבא כשהאוכלוסייה גדלה, בלא קשר למשימות ולאיומים.
הבעיה בשיטה הזו היא שאם היקפה נרחב מדי, היא מובילה לתחושת חוסר הוגנות שאין לזלזל בה, והדרישה לא לחוש אותה אינה פתרון. חלק מבעיות המורל של הצבא האמריקני במלחמת וייטנאם היו קשורות למודל הבררני – רק מעטים גויסו, ורבים ניסו להתחמק או לקבל פטור בתואנות כאלה ואחרות. בשלב מסוים, למעט קבוצות אידיאליסטיות במיוחד, המגויסים מתחילים לחוש תחושת ניצול ונחיתות, והדבר משפיע לרעה על הצבא.
גיוס בסיסי קצר ותוספת בתפקידים נחשקים נוטה לפתור את הבעיה הזו, אולם רק אם הבסיס זהה. גם אז, לפעמים יש שיעור נשירה גבוה יותר בזמן השירות הנוסף, כאשר המגויס רואה את חבריו משתחררים.
בעניין הזה, חישובי־מפית פשוטים, שלפיהם "רוב פוטנציאל הגיוס לא מתגייס", חסרי ערך. הם מתעלמים מהשאלה מי הם אלה שצריכים להתגייס. העובדה שערבים אינם משרתים אינה גורמת התמרמרות בציבור היהודי, שכן רובו מעולם לא ראה בערבים פוטנציאל גיוס ממשי. גם שיעורי הגיוס של נשים, מבחינה היסטורית, לא השפיעו כמעט על שיעורי הגיוס של גברים, וכמוהם ההבדלים במשך השירות בין גברים לנשים. גם במדינות שוויוניות יחסית, לחימה נחשבת למקצוע גברי בעיקרו, ושיעור הנשים בצבא הוא בדרך כלל 15 אחוזים ומטה, ופחות מכך בתפקידי לחימה תובעניים.
בחוות דעת שצורפה לבג"ץ הלוחמות עלתה טענה שכישלון לפתוח את תפקידי הלחימה לנשים תפגע בנכונותם של גברים להתגייס. זה יהיה חידוש מהפכני בהיסטוריה האנושית. גם בקרב התומכים בישראל במתן הזדמנות לנשים להתגייס לכל תפקיד, מעטים תומכים בגיוס חובה של נשים ליחידות קרביות ובהשוואת גיל הפטור ממילואים. גם המוטיבציה, לפיכך, לא מושפעת מכך.
לעומת זאת, אי גיוס חרדים נתפס בקרב רוב הציבור היהודי כפגיעה בשוויון. לכן אי אפשר לשלול השפעה עתידית על שיעורי הגיוס, בפרט ככל ששיעור הלא מתגייסים יעלה. אולי נושא הפטור לא היה צריך להיות שפיט, אבל המציאות היא שההסדרים הקודמים נפסלו והסדרים חדשים קשה למצוא. רוב הסקרים מראים התנגדות נרחבת לפטור חרדים מגיוס, וספק אם הסדר כגון פטור תמורת קיצוץ תקציבים יכול להתקבל. שירות אזרחי אוניברסלי הוא סיסמה פופולרית, אך הקשיים שעומדים בפניו ושהוא יוצר מעלים ספק גדול אם יקרום עור וגידים או יפתור את הבעיה.
התסריט האופטימי, הנתמך במחקר ראשוני בנוגע למוטיבציה של המועמדים לשירות ביטחון, מראה יציבות יחסית במוטיבציה; התסריט הפסימי הוא שלקיבוע אי גיוס החרדים בחוק תהיה השפעה שלילית על המוטיבציה.
אפשר שקיצור השירות לכולם יוביל להפחתת הפגיעה, שכן הרגשת הניצול תקטן אם מדובר בשנה של שירות, למשל, ולא בשלוש שנים. אולם במצב הנוכחי לא נראה שקיצור כזה יאפשר לצה"ל לקבל די כוח אדם מיומן למשימותיו השוטפות, גם אם יפתור לפחות את בעיית הכשרת המילואים למלחמה "גדולה".
כללו של דבר, קל להגדיר את בעיותיה של ישראל, אך לא קל לפתור אותן. יש להדגיש את הזכות בשירות לעומת הנטל. יצירה מחודשת של מעמד בוגרי צבא מול מי שלא שירתו בצבא יכולה לסייע, אך בסופו של דבר השינויים יהיו בשוליים: מודל הגיוס יישאר ככל הנראה גיוס חובה, והשאלה תהיה כיצד לשמר אותו ואת המוטיבציה של המתגייסים בציבור היהודי באופן הטוב ביותר – וזו שאלה מורכבת שצבא לבדו אינו יכול לפתור.
