כשחבל מונח על צווארה של האומה, משהו באוויר הדחוק ובמבט למול גיא ההריגה המאפשר הסתכלות שונה בתכלית, הסתכלות מבוארת התבוננות בהירה.
מתוך המצב המורכב אליו נקלעה המדינה כשאי אפשר להתעלם מגודל המחדל או מהמלחמה שבפתח, אז מתקבלת החלטה, שאיש לא מחליט במודע.
זה מתחיל בחזית, בשדה הקרב, בפשטות הגדרת הטוב על הרע בזמן שבו האויב המתועב משמש בתפקיד הרשע כשהוא מבצע פשעים נגד האנושות ומולו
ומולו אנשי החיים הנדרשים להגן על הבית, להפוך ללוחמים בעל כורכם גיבורי המערכה.
אך לא רק בחזית הכוח המניע נמצא בעורף, אל מול האיום הקיומי, שותפות גורל מתהווה. תאוות הבצע מתגמדת והניסיון להגשמה עצמית הופך לרצון של להיות חלק ממשהו גדול.
היכולת הזאת הכול כך מיוחדת שכל כך חסרה לנו בשגרה, פשוט צפה בפשטות אורגנית טבעית של עם כזה מאוחד ונפלא.
מתוך הכוחות הלא טבעיים האלו, מתוך מלחמת החושך על האור, כשכולם מניחים בצד את מה שעד לפני שבוע קראו לו ״החיים״ – השלבים העליונים בפרמידת מאסלו, מחשבות על מימוש והערכה ומתעסקים בבסיס ורק בהישרדות משותפת בר קיימא.
עם ישראל מצטיין בזמנים בהם הכול נראה שחור, בזמן מלחמה ושואה שמאיימת לחזור, ישראל אז שוב הופכת לקטנה וקהילתית , כזאת שקיומה תלוי בערבות הדדית.
״יחד ננצח״ אומרים הקמפיינים השונים, ובאמת וניתן לראות את השינוי בפער הבלתי נתפס בגיוס המילואים. בשנה האחרונה דיברו רבות על אתגר הגיוס השוטף, קושי שהביא את משרד הביטחון לצאת עם תכנית חדשה לעידוד גיוס מילואים עם הטבות נוספות והגדלת תשלומים לחיזוק המורל הירוד כשמשרתים פחות ופחות מגיעים.
בזמן מלחמה בשעת אמת, הנתונים מציגים 130-150 אחוז התייצבות. מתי שבאמת צריך, כולם רוצים לקחת חלק לשים כתף מתחת לאלונקה, להיות חלק מהשלם ומיופי הנתינה.
המציאות המערבית היומיומית מאופיינת באינספור אתגרים פרטיים של אדם בחייו, למול הרצון להתפרנס בכבוד ולהתפתח, ומול המאבק על שמירת חיים מאוזנים, והרצון האינדיבידואלי הכול כך אנושי להגשמה עצמית שעומד תמיד מול אתגרי הזמן והמקום, ומביא עמו אינסוף התלבטויות .
המציאות ובה יש מלחמה מבררת בצורה קלה ופשוטה לכל אדם מה הוא הטוב ומי הוא רע, מה חשוב ומה מיותר, מה האמת ומה השקר. וכך מחברת את הפרטים לישות אחת.
זהו הרגע בו מתגלים גיבורים, היופי יוצאים לאור, אנשים שלא הכרנו עד היום בשעתם היפה והכול בזכות אותו יום שחור של ה-7 באוקטובר.
רק עם שמכיר את הגהינום מקרוב, שהיה כבר אינספור פעמים במדרגות של לפני עליה על המוקד ,רק עם שיודע בתוכו לבין עצמו מבפנים שהוא עם נודד.
2000 שנות גלות מחזירות אותנו בשניה לדעת להבחין בגודל השעה.
״האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך". (הרב קוק)
