החיים על גבול עזה אינם מאפשרים שאננות.
גם במהלך תקופות "שקטות", ללא שיגורי רקטות ופצמ"רים, משהו פועם מעבר לגדר. משהו מאיים. הדי פיצוצים רחוקים, עשן צמיגים שרופים, מטענים על הגדר בחסות "יחידת ההטרדות הליליות" של חמאס, ירי מקלעים, בלוני תבערה. בעבוע על סף רתיחה. סימנים מקדימים.
סעד מכונה "יושבת גנים" בשל הצמחייה הרבה וגן הנוי המטופח, אך ניתן להרחיב את התואר גם מעבר לשער הצהוב, באשר אנו יושבים בלב אזור חקלאי משגשג, אסם התבואה של ישראל. כאגרונומית וחוקרת צמחים, עבורי זהו גן עדן, אבל גם אחרים יכולים לחוש את ברכת ה' השורה על חבל הארץ שלנו – מן השדות המוריקים והרפתות המניבות, ועד למיזמים חקלאיים חדשניים ומעניינים של חברות אגריטק המשקיעות את מיטב משאביהן בנגב המערבי. לא בכדי בחר יצחק אבינו לקבוע את מושבו בגרר, לא בכדי זכינו בצמיחה דמוגרפית מרשימה במהלך השנים האחרונות.
גן עדן, אבל בניגוד למתרחש בפרשת בראשית (שלא זכינו לקרוא השנה בזמן), אירועי שמחת תורה תשפ"ד לא נבראו יש מאין. ידענו שיש מעבר לגדר (גם) אויבים שרוצים ברעתנו. חווינו את השנאה כלפינו במרווחים קצובים.
כשהתעוררנו לקול המטח בבוקר החג, שיערנו שזה שוב חלק מאותו מקצב. רצנו לממ"ד, סגרנו את חלון הברזל ותהינו אם זה יגרום לעיכוב של המניין הראשון ואז תהיה התנגשות עם המניין השני של החג, ומה יקרה עם תפילת הנשים שאמורה להסתנכרן עם המניין המרכזי, לטובת הכרזה ברוב עם על משפחת תורה ומשפחת בראשית. אבל הירי לא פסק, עוד ועוד מטחים. בסעד שומעים את השיגורים מעזה, את סוללות כיפת ברזל, את הפיצוץ של היירוט או את הנפילה, וחשים את גלי ההדף מכל הצדדים. די מהר היה ברור שמשהו חריג מתרחש. שיערנו שההרעשה הכבדה נועדה למסֵך חדירה, ובטחנו בצה"ל שמבין את זה בדיוק כמונו ובוודאי כבר רודף אחרי המחבלים ומנטרל אותם. הפנמנו שחג נורמלי לא יהיה לנו, והדלקתי את הטלפון הנייד.
הודעה מצוות החירום שלנו איששה את החשש. נעלנו את הדלתות והחלונות, וחזרנו לממ"ד. עוד ועוד מטחים. ירי מסוקים. הבן הבכור מוקפץ לבסיס. תחושה קשה. להודעות של צוות החירום היישובי יש צלצול ספציפי, אבל מלבדן נכנסות עוד ועוד הודעות בווטסאפ. לקרוא? להתעלם? אני נכנעת לדאגה, מתנצלת בפני השבת והמועד, ונכנסת מיוזמתי לטלפון. חברה שגרה מעבר לכביש, בקיבוץ הצמוד, מדווחת על מחבלים חמושים שמסתובבים בשבילים ונכנסים לבתים. אתרי החדשות מלאים ספקולציות. כל הזמן רעשי מלחמה כבדים. המתח הולך ומתעצם.
ואז הגיעה הודעה רשמית: ראש המועצה של שער־הנגב ושכן שלנו מכפר־עזה, אופיר ליבשטיין, נרצח. איש מתוק. לא מזמן נפגשנו באירוע ההשקה לתערוכה "בינינו" בנחל־עוז, תערוכת צילומים משותפת לבתיה מכפר־עזה ומחמוד (שם בדוי) מעזה, שבה שולבו שירים שלי בין התמונות על הקיר. זו היתה תערוכה של תקווה, של אמון ברוח האדם וברצון המשותף לשכנות טובה, והנה אופיר נרצח מעבר לכביש בידי בני עוולה. נשברתי, התייפחתי, ואז קלטתי שזהו, זאת מלחמה, ואני צריכה לחזור ל"מצב חוסן" עבור הילדים. חלפו תשע שנים מאז צוק איתן, והצעיר שבהם כבר תכף בן 15, אבל המבצע ההוא חרוט בזיכרון המשפחתי שלנו כחוויה מגבשת ומיוחדת בזכות אותו חוסן. אז חוסן. מחיתי את הדמעות.
הרשת הסלולרית קרסה. תקשרנו באמצעות הווטסאפ עם המשפחה הדואגת ועם צוות החירום היישובי, מנסים לשמר בכל זאת איזושהי אווירה של קודש עם תפילות בממ"ד (אין צורך לזוז כשיש אזעקה באמצע עמידה, ממש יתרון) ועם האוכל של החג (אבל אין תיאבון).
אחרי ההבדלה טבענו במציאות המחרידה שהשתוללה מחוץ לגדרות של סעד. העדויות זרמו, האימה הלכה והתעצמה, ואיתה חוסר ההבנה שלנו ביחס למה שקרה אצלנו. האומנם המחבלים פשוט דילגו מעלינו? על גופותיהם נמצאו מפות מדויקות של סעד, עם תוכניות מפורטות לתקיפה, רצח וחטיפה. הדיווחים אומרים שחלקם התקרבו והסתובבו כלעומת שבאו. איך זה הגיוני? במה זכינו לנס כה גדול? אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים ולא מבינים את הסיבה.
לא האם אלא מתי
סעד ריקה מרוב חבריה בימים אלו, בהוראת צה"ל. את השבילים והבתים מאכלסים בעיקר חיילים אמיצים (כולל האיש שלי וצוותו), וכולנו מייחלים שישובו לביתם בשלום לאחר ניצחון. השאלה העומדת על הפרק היא כיצד נשוב אנחנו לבתינו בסעד. אני מדגישה: לא האם אלא כיצד, וכמובן גם מתי.
חלקת גן העדן שלנו זקוקה לאדם, לעובדה ולשומרה. מדינת ישראל כשלה בהגנה על ביטחוננו, וכעת נדרשות פעולות שיאפשרו את חזרתנו הביתה.
אינני אשת ביטחון. תחום המומחיות שלי הוא פיזיולוגיה והתפתחות של צמחים, ועל כן אדבר מנקודת מבט זו: כמעט לכל הצמחים יש אותם מנגנונים בסיסיים של צמיחה והתפתחות, וצרכים בסיסיים שמילואם מאפשר את קיום אותם מנגנונים – אור, מים, חומרי הזנה.
ישנם צמחים שפיתחו במהלך האבולוציה התאמות לתנאי סביבה מאתגרים במיוחד. ישנם המסוגלים לשרוד ואף לשגשג תחת קרינה גבוהה מאוד, שברוב הצמחים גורמת לפגיעות בלתי הפיכות; אחרים מותאמים לתנאי יובש קיצוניים, מליחות בקרקע ועוד. כל האתגרים הללו מכונים "עקות א־ביוטיות", כלומר עקות שהגורם להם אינו חי אלא דומם, כוח טבע כזה או אחר. במקביל לעקות מסוג זה ניצבים מזיקים חיים שונים ומשונים – אוכלי עשב המכרסמים את העלים, חרקים הניזונים ממוהל הצמח, פטריות החיות בתוך צינורות ההובלה וחוסמות אותם, "צמחים" טפילים המשעבדים את הפונדקאי לצרכיהם ועוד. כנגד המזיקים החיים פיתחו הצמחים שיטות התמודדות שונות – מבניות (למשל קוצים) או כימיות (למשל רעל). המזיקים פיתחו שיטות הגנה במקביל, ואז הצמחים פיתחו מנגנונים חדשים כנגד אותן הגנות של המזיקים, וחוזר חלילה. זוהי תיאוריית " גֵּן מול גֵּן", המתארת את מרוץ החימוש בטבע.
המרוץ המתואר להלן רלוונטי במערכת של יחסי גומלין טבעיים, שבה כל אחד מהצדדים מעוניין פשוט להיזון, לחיות ולהתרבות. אין לאף צד עניין לפגוע באחר סתם כך, להכאיב לשם ההנאה, להשמיד לשם ההשמדה. אף צמח לא מסוגל לחיות, לצמוח ולפרוח, בסביבה שבה מתקיים יצור חי שמטרתו המוצהרת היא להתעלל בו ולהשמיד אותו. גם בני אדם לא מסוגלים.
הנגב המערבי מאוכלס בגברים ונשים אמיצים ונחושים, העומדים בפני פגיעות חוזרות ונשנות של האויב מעבר לגבול. לאורך השנים פיתחנו מנגנוני הגנה מגוונים, פיזיים ומנטליים. חיינו חיים נפלאים של ערבות הדדית, עבודת אדמה, קהילתיות קרובה, וידענו גם שאנחנו תורמים למדינת ישראל תרומה לאומית עצומה בעצם נכונותנו להמשיך ולחיות תחת האיום. לפתח את המשקים, להרחיב את המשפחות והיישובים, להוות חבל ארץ ירוק ושמח, יעד לתיירות ומקור לתוצרת חקלאית משובחת לישראל ולעולם.
בשמחת תורה תשפ"ד חווינו שבר עצום. אל הסביבה המוגנת שלנו חדר יצור חי שמטרתו המוצהרת היא להתעלל בנו ולהשמיד אותנו. ואין בית אשר אין בו מת, אם בגוף ואם בנפש.
גלינו מבתינו באופן זמני, כדי לאפשר לצה"ל לפעול לטובת מיגור הטרור בעזה. מיגור אמיתי, שלם, מוחלט. אנחנו ממשיכים לעבד את האדמה. השבוע כבר הכנו חלקה חדשה לזריעה בשדות סעד. אנחנו זורעים ומצפים לגדל ולקצור. אנחנו זורעים כי זו הדרך להתחדשות ותקומה. אנחנו זורעים כי יש בנו תקווה ואמונה. אנחנו זורעים כי אנחנו בוטחים בקב"ה. זהו טבעם של עובדי אדמה. מדינת ישראל תתעשת, תושבי הנגב המערבי ישובו לנחלתם, השדות ישובו להניב.
אין אפשרות אחרת.
ד"ר סלעית לזר היא חברת קיבוץ סעד, אגרונומית ומשוררת
