בלילה הראשון בחיי שבו שמעתי אזעקה לא ידעתי את נפשי מרוב פחד. הייתי בת שמונה, ומלחמת המפרץ הוציאה אותנו מהמיטות. אימי הלבישה לאחי ולי מסכות אב״כ, השכיבה אותנו בחדר האטום ופתחה ספר ירוק קטן. הייתי בכיתה ב׳ וכבר ידעתי לקרוא. על קרע של פתק אפור היו כתובות מילים מוזרות: כ׳, קכ״א, ק״ל. היא קראה מהספר הירוק פסוק אחרי פסוק, ואנחנו, קטנים ומבוהלים, ענינו אחריה. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי תהילים.
אני זוכרת את המילים; עתיקות, מוזרות, יפות. לא הבנתי והבנתי: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״; ״אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי״. בעיני רוחי ראיתי אדם העומד בחשכה מול הרים עצומים, ונפשו אחוזת אפלה ופחד. עדיין פחדתי, אבל הרגשתי שבספר הזה יש מישהו שפחד לא פחות ממני. חודשים אחר כך בבית הספר קראנו את פרק כ"ז: ״ה׳ מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד? בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי…״. לא הבנתי את פשר המילה "מרעים", אבל הרגשתי בגוף את האימה של אדם שבאים לאכול את בשרו. הבנתי שתהילים הוא ספר שנכתב מתוך אימה גדולה, ומדבר את הפחד ועליו.
שירה היא דבר מופלא. אדם כותב שיר בחדרו, מתוך חוויה אישית ופרטית, ומילותיו מגיעות לצד השני של העולם, אל נפש אחרת, במקום ובזמן אחרים. אבל לתופעה ששמה תהילים אין אח ורע. ספר תהילים נכתב לפני כ־3,300 שנה. יש שירות עתיקות ממנו – מעלילות גלגמש במסופוטמיה והראמאיאנה ההודית ועד לאיליאדה והאודיסאה היווניות – הנקראות עד היום כיצירות עתיקות ומופלאות, המגלות יסודות רוחניים ופסיכולוגיים חשובים בקיום האנושי. אבל התופעה האינטימית של קריאת מזמורים עתיקים, התופעה שבה אדם השרוי במצוקה שולח יד אל ספר שנכתב אלפי שנים לפניו ומוצא בה פורקן עכשווי ויומיומי לנפשו – היא יחידאית בתרבות האנושית.
והפלא הזה נכתב בלשון המדוברת שלנו, עברית. שפה היא מרחב דינמי המשתנה במהירות, ולשון השיר מתיישנת לרוב תוך עשרות שנים. מרבית האנגלים בימינו יתקשו לקרוא את שייקספיר, הרחוק מהם בכ־500 שנה בלבד; העברית, שתחיית המתים שלה כלשון מדוברת היא נס בפני עצמו, הפכה את לשון התנ״ך לנגישה וקרובה. ספר תהילים נגיש לנו כי אנו דוברים את שפתו, בעברית שהשתנתה אך במעט.
אבל לא רק בעברית. עם נפילת מסך הברזל של השלטון הקומוניסטי בפולין, תרגם המשורר זוכה פרס הנובל צ׳סלב מילוש את מזמורי תהילים לפולנית. תוך זמן קצר נעשה הספר לרב־מכר חסר תקדים, ונמכר בלמעלה ממיליון עותקים; אחרי השממה האכזרית של הדיכוי הרוחני הקומוניסטי, התעורר צמא אדיר לדיבור דתי פשוט. מה יש בספר העתיק הזה שכה נוגע באנשים?
לידה מתוך הצעקה
הערב יורד, והחשכה בנפש עולה. אני מפחדת ודואגת לעמי, ליקירי נפשי, מתקשה בכל נשימה. אני מרגישה כאילו נפשי נתונה בסחרחורת – לרגע שמחה, לרגע עצובה; רגע בוטחת ורגע חרדה. בשעת לילה מאוחרת אני פותחת את ספר תהילים, וקוראת את פסוקי מזמור סט:
לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד. הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶש. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי, כָּלוּ עֵינָי מְיַחֵל לֵאלֹהָי.
דוד המלך מושיט לי יד, ידו של אדם טובע המושה אותי מהמערבולת ("שיבולת" בלשון המקרא) שלי. מילותיו של משורר תהילים מתאפיינות בכנות נדירה, ושום רגש אנושי אינו זר לו. הוא איש מלחמה אך בראש ובראשונה הוא איש אמת, המדובב את הפחד, תחושת המחנק והטביעה. הוא מבטא את חוסר האונים והמצוקה מול עוצמת הבקשה החוזרת ולא נענית, מול האויב שבשער המבקש את נפשו.
בשונה ממזמורים אחרים, שבהם מצוין זמן או אירוע – "בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ", או "בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ" – אין לדעת מתי נכתב המזמור הזה. מה חולל את המצוקה הזו? מלחמה ורדיפה מבחוץ, או אולי סערת הנפש פנימה? אינני יודעת, אבל אני מרגישה שהוא מבטא את עומק המצוקה שלי.
והנה פרק אחר האהוב עלי מאוד, פרק י״ג:
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח, עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי, יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם, עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי. הַבִּיטָה, עֲנֵנִי, ה' אֱלֹהָי, הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו, צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט. וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי.
משוררים מחפשים מילים, אך למאמינים גדולים יש יכולת לומר דברים שלא ייאמנו. רק המאמין ביותר יכול לפנות כך אל האל, לזעוק את זעקת העזיבה והבדידות: ״עַד אָנָה ה׳ תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח!״. אני מרגיש עזוב, עזוב לנצח, אובד עצות, מוטרד יומם וליל, רדוף. והאנאפורה הנפלאה החוזרת ״עד אנה״; עד מתי ועד היכן יצעק את בדידותו, את ייאושו, את חוסר האונים. את נפשו שלו הוא כותב – הפצועה, המבוהלת, הרועדת. וכאן מגיעה הזעקה הנוראה לעזרה, החוזרת אינסוף פעמים בספר: ״הַבִּיטָה, עֲנֵנִי״. תראה אותי, תראה את המצוקה שלי. "עֲנֵנִי", אולי הבקשה האנושית הנואשת ביותר של האדם מול בוראו. ואיזו חשכה נוראה בנפש העומדת מול שמחת האויבים, מול סכנת המוות.
ומתוך אימה חשכה נולדת גם תחושת ביטחון עמוקה. זוהי אחת התופעות המופלאות בפרקי תהילים; באותו פרק יכולה להישמע זעקה נואשת של בדידות, וכמה פסוקים אחריה היפוך מלא של הרגש. ״וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָמַל עָלָי״. שנים תהיתי על ההיפוך הזה, המאפיין כל כך את הספר. כיצד זה תוך ארבעה פסוקים עובר המשורר מאימת מוות ותחושת עזיבה, לביטחון גמור בחסד ה׳? לאחר שנים הבנתי שעצם הצעקה היא שמולידה את הביטחון. כמו תינוק שאימו יולדת אותו בזעקת כאב איומה, כמו געיית בכי נוראה שמשאירה את הנפש צלולה ומטוהרת – הזעקה היא חלק ממהלך היציאה מן המצר. אחרי שהמשורר המתפלל שואג את עמקי נפשו, נולדת מתוכו תודעת הישועה. כך מלמדים אותנו מזמורי התהילים את עבודת התפילה מאז ועד ימינו: זעקה אישית בלשון פרטית על כל כאב עד מיצוי הנפש, שמכוחה יוצאים מן המיצר.
והיציאה הזו מן המיצר אינה פרטית. לב טולסטוי כתב שככל שמעמיקים בנפש האדם מגיעים לרבדים אוניברסליים יותר. לפעמים נראה לי שככל שמעמיקים בנפש האדם מגיעים אל מזמורי תהילים, אל העמידה הראשונית ביותר של האדם מול האל ברגעים של שמחה וצער. במזמור קי״ט נאמר: ״אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״. כמו כל שירה טובה, תהילים הוא יצירה ארס־פואטית מדהימה שמלמדת את הקורא והכותב איך ליצור בהשראתה, או במילים אחרות: כיצד להתפלל. להגיע ביושר לבב, ומכאן אל ההודאה וההכרה במשפטי הצדק של הבורא.
בצהרי השבת והחג של שמחת תורה יצא אחד הבנים אל הצבא. לא ידעתי את נפשי מרוב אימה, חלחלה וצער על המעט שידענו אז, מדאגה לו ולאחרים. ומה עושה אדם בשעה שאין לו מוצא? צועק את האין מוצא. וכמו אימי ונשים רבות אחרות ישבתי עם ספר התהילים וקראתי בו ואותו מתחילתו ועד סופו עד צאת החג, עד שנגמרו לי הדמעות והחלו החדשות. מאז אני קוראת בו שוב ושוב ומרגישה שספר תהילים קורא אותי, מדובב את אימתי וצערי, מעניק לי קול. לפני שלושת אלפים שנים ישב יהודי וצעק את ייסורי נפשו בזמן שלום ומלחמה, והנה הוא מושיט יד של תפילה וביטוי עד הימים האלה, ועד שניגאל.
