אירועי הזוועה של שמחת תורה שלחו גם אותי אל החזית הצבאית. אחרי ליל מוצאי החג, שבו לא עצמתי עין, ביום ראשון גויסתי עם חטיבת המילואים שאני משתייך אליה. נפרדתי מהדס ומהילדים ויצאתי אל הלא־נודע, אך הכרחי.
בימים אלו, בזמן שכולו מלא מעברים ושינויים, חוסר ודאות ותחושת שליחות מלווה בדאגה מתמדת, השעות הפנויות בסוף היום מאפשרות לי לחשוב על התמונה הגדולה יותר ולכתוב מה שעולה בתוכי. הנה כמה מן המחשבות של הימים האחרונים.
במהלך היום, בזמני המנוחה, אני מצוי בקשר עם חברות מדהימות, נשות טיפול שהרימו יוזמות מרגשות ומשתתפות במיזמי תמיכה והתגייסות למען שורדי פרעות תשפ"ד. מטפלות ומטפלים שקפצו מתוך צו הגיוס העמוק ביותר של הנפש, זה שאיננו מנוסח במכתבים פורמליים, אל אזורי הפליטים, שורדי האש והתופת.
אלו מאיתנו שנקלעו למרחבי הטראומה והזוועה האנושית, נוהגים להשתמש פעמים רבות במשפטים כמו "זר לא יבין זאת", "רק מי שהייתה שם יודעת". המפגש עם אזורי הספָר והתהומות של הנפש והאנושיות, אינו עובר את מסננת השפה. מילים אינן מחזיקות את החומר הטראומטי הרדיואקטיבי, והוא זולג מביניהן כמו חול מבין האצבעות, כמו כספית רותחת. המפגש הישיר עם אלו ששרדו ושורדים את הזוועה, הוא מפגש עם הסבל הנפשי שאינו מיתרגם למילים, אך חודר לנפש של אותה אוזן קשבת שבחרה להיות מכָל למה שאי אפשר להכיל.
המפגש הזה משאיר גם את השומע עם פצעים וחבלות פנימיות. הוא נחשף לאזורי הספר שקיימים בכל אחד מאיתנו, לרסיסי ההשפלה, הבגידה, התוקפנות, האשמה וחוסר האונים שקיימים בנו. חבלה פוגשת חבלה, ורק עבודה מתמדת על הפצעים האלה ועל החיכוך ביניהם, מאפשרת לעזור באמת למי שכה זקוק לאוזן הכרויה, הרגישה והכנה.
דווקא משום שזר לא יבין זאת, רק מי שהיו שם, קשה להפריז באומץ ובמסירות של מי שבחרו מדעת, בהסכמה עמוקה וברצון כן, להיכנס אל אזורי התופת הללו, ללא שום ציווי חיצוני.
תהום סמויה מן העין
אני כותב את הדברים הללו בעודי לבוש מדי צבא, על גופי שכפ"ץ מגן ובצמוד אליי קסדת המגן, למקרה של הרעשה. אני חייל מילואים שהתגייס להיות חלק מהמאמץ לשמור ולהגן על החברה והמדינה שלנו. דווקא מתוך מציאות זו, שבה אנו עשויים בכל רגע להיכנס לאזורי הספר הטריטוריאליים, אלו שנראים לעין וקיימים פיזית, אני מוצא את קווי הדמיון הרבים בין התגייסותי להתגייסותן.
יש שיתהו: איך אפשר להשוות בין לחימה פיזית וכניסה למצב של סיכון הגוף והנפש, לכניסה לבית המוגן והבטוח שאליו פונו השורדים? לעיתים זה יכול להיות אפילו בית מלון מפנק ומלא בכל טוב, ואיך אפשר להשוות זאת לשינה על ספסלי הנגמ"ש הקרים והכואבים? אכן, דווקא התמיהה הזאת מספרת משהו על האומץ והמסירות של נשות ואנשי הטיפול והסיוע הנפשי־חברתי־חינוכי, ועל ההערכה וההוקרה שהן ראויות לה.
ברור לכולם שאנו חיילי המילואים ראויים כעת להוקרה, לתמיכה ולחיבוק. יש כאן צורך הישרדותי של ביטחון והגנה, וגם צורך שבטי וקמאי לנקום ולהחזיר את הכבוד הלאומי הפגוע (צורך שיש להכיר בקיומו ובחשיבותו, אך גם בפוטנציאל ההרסני שלו). בתגובת הלחימה יש גם משהו מרפא ומחזיר שליטה, אך כזה שגם מסיט את המבט מתחושת האובדן הבלתי נסבלת, באמצעות הבחירה לקום ולעשות. במציאות הנוראית שבה אנו מצויים כעת, התמיכה בחיילים היא אולי הקונצנזוס הרחב ביותר: אנו חשים זאת בכל מפגש עם האזרחים שמפרגנים ומפנקים באוכל, ציוד ומילות הערכה.
דווקא על רקע התמיכה הרחבה והחשובה הזו, עולה הפער הגדול ובדידותן של העו"סיות בחזית. לרוב עבודתן לא תהיה ידועה לציבור, שכן הן אינן לובשות מדים המזהים אותן כגיבורות שהן. לרוב הציבור לא יבין בכלל מה הן עושות שם, במפגשים עם שורדי הפרעות. או כמו ששואלים אותי פעמים רבות: "מה כבר אפשר להציע למי שעבר את הדבר הנורא הזה?" תגובת האדם הממוצע למגע עם הטראומה, לרוב תהיה הפוכה: למה בכלל להתעסק בזה, לא עדיף להמשיך הלאה?
ובמילותיה המדויקות של ג'ודית לואיס הרמן: "התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי 'לא יתואר'". הנטייה האוטומטית שלנו במפגש עם הטראומה היא להימלט מהכרה בה. כשמבינים את כל זה, אפשר להתחיל להבין כמה אמיצה וחשובה הבחירה של מטפלות ומטפלים להיכנס לאזורי הספר של הגוף והנפש, כנגד הדחף ההישרדותי הראשוני. במקום לברוח מ… או לתקוף את – האומץ להיות עִם, לבחור במפגש.
ובעולם המורכב של הטראומה אין מפגש אחד דומה לשני. לא משנה בכמה ישיבות צוות והתייעצויות על מקרים השתתפתי, וכמה נפגעות ונפגעים ליוויתי. תמיד תהיה התחושה הפנימית של "לא יכול להיות", ו"מציאות כזו עוד לא פגשתי". והפעם זה באמת משהו שעוד לא פגשנו. חברות שנמצאות שם ושומעות את העדויות מהתופת מדברות במושגים שלקוחים ממוראות השואה. ילדים שמסתתרים בארונות ורואים את הוריהם נרצחים, הורים שעדים לרצח ילדיהם, מעשי אונס והתעללות בחיים ובמתים. אפילו לכתוב את השורות הללו זה בלתי נסבל.
ותחושת הקושי והטירוף מתעצמת לעיתים עוד יותר דווקא כאשר המפגש נעשה במרחב הבטוח, הנעים ולעיתים המפנק שבו נמצאים השורדים. הניגוד בין התהום והגיהינום שנצרבו בנפש לעומת שגרת החיים היומיומית, מחריף לעיתים את תחושת השיגעון ואובדן הנורמליות של הקיום.
ללא שכפ"ץ וקסדה
ואז, אחרי יום של חשיפה לחומרים הרדיואקטיביים האלה, במרחבי הנפש שבהם אין שכפ"ץ ואין קסדת מגן – פעמים רבות המטפלת חוזרת לביתה ללא יכולת לשתף בזוועות. כי זר לא יבין זאת, ומי שלא הייתה שם לא תבין, ולמה להרוס לעוד מישהו את היום, ומי בכלל יוכל או ירצה לשמוע, וזו התנדבות שלי אז זה חלק מהבחירה, ולא תמיד יש כתובת לפנות אליה.
כמה בדידות עשויה להיות בחזית המשוגעת הזאת. כמה כאב, כמה חוסר אונים וחוסר ודאות, כמה ספקות וחרדות. וכמה אמיצה ומרגשת היא ההתגברות על הקולות הללו והבחירה לצאת לחזית המאבק במעגל הטראומה, כדי להקל ולו במעט מסבלם הבלתי נתפס של השורדים, לתת מקלט למי שאין לו מקלט אפילו בגופו ונפשו פנימה. להיות המכל שמסנן ומנקז ולו במעט מהכספית הזאת, להפיג את הבדידות של השורד ולהסיט ולו במעט את המסלול ההרסני של טראומה, פוסט־טראומה ושחזור הטראומה.
על מאמץ זה לא ניתנות תעודות הוקרה לחיילים מצטיינים, לא מתקיימים ימי כיף למשפחות, מענק שנתי ואירועי הצדעה. אין גם יחידה לטיפול בנפגעות הלם הטיפול בטראומה, ואין אגף שיקום לאלו שנכנסו לחזית וחזרו פצועות בעצמן. אז תודה לכל לוחמות ולוחמי המאבק במעגל ההרסני של הטראומה. כולנו צריכים להצדיע ולעטוף אתכן ואתכם, ולו בחצי מהעיטוף שמקבלים אנחנו, חיילי המילואים.
אורי שרמן הוא עובד סוציאלי ומנהל מרכז "אורשינא" לבנים שעברו פגיעה מינית, השייך לעמותת "עלם" בירושלים. הוא גם מפקד טנק במילואים, שמגויס כעת
