פעמיים ביום הצבא והממשלה מפרסמים הצהרות בומבסטיות על כך שצה"ל ערוך ומוכן לכניסה קרקעית, שאין צודקת מהמלחמה שלנו, ושננחית על האויב מכה אנושה. כולנו מן הסתם היינו מעדיפים פשוט לראות מכה שתהיה כל כך אנושה, עד שלא יהיה צורך במילים. אבל לפני שזה יקרה, וכדי שזה יקרה, מדינת ישראל צריכה לדעת מיהו האויב שלה. והאויב הוא לא "היכולות הצבאיות של חמאס", לא "ראשי חמאס" ואפילו לא חמאס.
מלחמה נגד עם
בזמן מלחמת העולם השנייה, האויב של בעלות הברית לא היה הוורמאכט וגם לא המפלגה הנאצית. האויב היה גרמניה. גם אחר כך, בזמן המלחמה הקרה, האויב של העולם החופשי לא היה המפלגה הקומוניסטית וגם לא הצבא האדום, אלא ברית המועצות. האם היו בגרמניה וברוסיה חפים מפשע שלא היו מרוצים מהמשטר שלהם, והתנגדו למלחמה אבל פחדו לומר את זה בקול? ודאי שהיו, אבל במלחמה – כמו במלחמה – אתה לא יכול להסתכל על האדם הבודד, אלא על העם. אם בריטניה הייתה מגיבה בחיסולים ממוקדים, וארה"ב הייתה שואפת רק להשבית את המערך הרקטי של גרמניה, הן לא היו מנצחות.
המצב הנוכחי לא שונה בשום עניין מהותי. חמאס הוא לא האויב. גם הטרור הוא לא האויב. הטרור הוא הכלי. האויב הוא העם העזתי. הוא זה שבחר את חמאס להנהגה שלו, והוא זה שלא רוצה לחיות לצידנו בשלום, ורוצה רק מדינה פלסטינית אחת גדולה מהים ועד הירדן. אבל עיניו של האדם המודרני וההומני – שני תארים חיוביים, רוב הזמן – סומות מכדי לראות עמים. הוא רואה רק אנשים. חלקם עושים מעשים נוראיים לאחרים מתוך אידאולוגיה או מצוקה, והם צריכים לבוא על עונשם, אבל אין פה מאבק של עם נגד עם.
גם אחרי שאלפי חמושים ביצעו בשם העם שלהם פשעי מלחמה בבני עם אחר, יש מי שמעדיף להמשיך לעצום את העיניים. אפילו דובר חמאס כבר הודיע שלא כל החטיפות היו עבודה של הארגון שלו, שהוא כידוע קדוש ולא נוגע בנשים וילדים, אלא של סתם אזרחים מהרצועה; גם מצלמות האבטחה הראו סרטונים – לא הכי מזעזעים שהתפרסמו בזמן האחרון, אבל בהחלט כאלה שנותנים אגרוף בבטן – שבהם מאות מתושבי רצועת עזה, בכל הגילאים כולל זקן על קביים, מגיעים בכל כלי תחבורה שהם יכלו להניח עליו את הידיים כדי להצטרף לקלחת הפרא, לטבוח, לחטוף ולבזוז. ולמרות הכול ראיתי השבוע פרשנית לענייני ערבים שהסבירה שחמאס אחראי גם למעשים שעשו האספסוף מעזה, כי הכול תוצר של ההסתה שלו.
כמה מאמץ כדי להישאר בעולם המוכר שבו יש אנשים רעים, שבמקרה החמור ביותר מסיתים אנשים טובים לעשות דברים רעים. העיקר לא לומר שיש מעבר לגדרות של עזה אוכלוסייה שרוצה בהשמדתנו וחוגגת מעשי אלימות מהסוג הברברי ביותר. לכו תדעו, אם נכיר בזה אולי נכיר בכך שגם ערביי יהודה ושומרון הם חלק מאותו עם, ואפילו חלק מערביי ישראל מזדהים איתו.
הנחת היסוד קודמת למסקנה
הרבה קונספציות נשברו לנו בשמחת תורה. אני חושב שהמסקנה המתבקשת היא חזרה מלאה להתיישבות בחבל עזה, והפעם להקים שם חבל ארץ יהודי גדול הרבה יותר, ומגוון הרבה יותר – אם יש משהו שאירועי השבועיים האחרונים הוכיחו לנו, הוא שקו הגבול עובר היום, בדיוק כמו בימי טרומפלדור, במקום שבו עובר קו המחרשה.
אפשר גם להציע פתרונות אחרים – למשל שליטה ישראלית מלאה ברצועה, אך צבאית בלבד. אבל לפני שמגיעים למסקנות, צריך להתחיל בהנחות היסוד, בזיהוי האויב. האויב הוא העם העזתי, הוא זה שנלחם בנו ואותו אנחנו צריכים להביס. על הכתפיים שלנו מונחות אלפי שנות היסטוריה יהודית, וגם אחריות לא קטנה כלפי כל העולם המערבי שניצב מול הטרור הערבי. אין לנו שום זכות מוסרית להסתפק בפחות מהכנעה מוחלטת של האויב.
