עם כל החיבה למירי מסיקה שלנו, יש זמרת בשם מסיקה שמפורסמת ממנה בהרבה. חבּיבּה מסיכּה (הגרסה המקורית לשם מסיקה) נחשבת גם היום, מאה שנה לאחר הקריירה הגדומה שלה, למעין זמרת לאומית של תוניסיה. היא הייתה כוכבת־על בכל צפון אפריקה. היא הייתה זמרת וגם שחקנית מקצועית, עם תיאטרון משלה, ובשני העולמות האלה ערבבה מגרב ומערב. היא גררה הערצה של גברים, מהם שסבבוה כנגנים, מהם שהרעיפו עליה שטרות, מהם שליווּהָ באשר תלך. היא להטטה בנשיותה אבל הרבתה לגלם תפקידי גברים, שלא כמקובל בסביבתה ובזמנה. מאהבים היו לה רבים, ובהם גם, לא ברור עד כמה ברצינות, פארוק מלך מצרים, וגם יהודי מבוגר ועשיר שהיא דחתה את אהבתו והוא שרף את ביתה עליה וגם עליו.
והיא הייתה יהודייה, אם עוד לא אמרנו. בת למשפחה ענייה, מסורתית. שמה היה בכלל מרגריט מסיכּה, לפני שניתן לה הכינוי העממי חביבת הלבבות, שיצר את שם הבמה שלה. היא התייתמה בילדותה בגלל מגפה וגדלה אצל דודתה. הדודה, הזמרת לילה סקאז, הייתה מהדורה מוקדמת של חביבה עצמה – בקריירה ובאורח החיים. חביבה לא פרשה מן החברה היהודית והרבתה במעשי נדבנות בתוכה, אך לא חיה בקהילה ולא שמרה את אורחותיה. נראה שהיא נהנתה מהחופש היחסי שעובדַת היותה לא־מוסלמית נתנה לה, כאישה החיה חיי במה ובוהמה בתוניסיה המוסלמית.
סרטים וספרים על מסיכה כבר נוצרו למכביר. הרב־ממדיות של יצירתה, פריצת הקווים והדרך, ההתנהלות כאשת־במה יהודייה נערצת בחברה מוסלמית – כל אלה עוררו עניין טבעי, והוא הוגבר מאוד בגלל ערפל וריבוי גרסאות האופפים את דמותה ואת בחירותיה, את פרשיות אהבֶיה ואת פרשת הירצחה. נטלי מסיקה, ארכיאולוגית ומומחית לשימור מבנים, מוסיפה עליהם עתה רומן עברי מיוחד במינו. תחום עיסוקה המקצועי מלפני היותה סופרת משתקף היטב בניסיונה לחלץ סיפור מפיסות.
נטלי מסיקה אינה קרובה של חביבה מסיכה; ומוצא משפחתה מתוניס לא קירב אותה לעולם התרבותי שהיא פעלה בו. מן הספר נראה שמעבר לשם המשותף, ומעבר לכל מה שהצית את דמיונם של קודמיה, סקרן את מסיקה גם סיפור התמודדותה של אישה פורצת מוסכמות בתרבות שהמוסכמות בה חונקות נשים.
אולי יותר ממה שהמידע הקיים על חביבה מסיכּה עשוי מפיסות ומאפשרויות חלופיות, נטלי מסיקה דאגה ליצור אותו כך – בהתאם למקצועה, ובהתאם ליד כישרונה הטובה. היא בחרה לספר את הסיפור מפי דמויות שונות, מליבת הסיפור ומהיקפו – וגם מחוצה לו, מזמנים וממקומות אחרים, המציעים שיחות עם סיפורה של הגיבורה והשתקפויות שלו במאורעות מזמנים אחרים. היא בחרה להתחיל אותו מ"סוף דבר" ולהניח לחביבה המדומיינת בראשה של המחברת, ולעוד דמויות ו"מקורות", לגלגל את הקורא מיד ליד בתנועה מסחררת על פני הזמנים.
זה היה עלול להיות בגדר מניירה מעצבנת, ניסיון להתחכם במקום לספּר. אבל זה עובד. הרומן הוא יותר מ"רשומון", כפי שהדבר מוגדר בכותרת המשנה; הוא הרבה מעבר לאוסף של נקודות מבט משלימות וסותרות על חייה ומותה של אישה אחת. יש בו שיחה בין זמנים ונשמות, שיחה העשויה לפעמים הד, או הבזק, או רגע של פיוט. אכן, מפעם לפעם, ובפרקים הראשונים אפילו תכופות, ודווקא לא בקטעים המוצגים חיצונית כשירה, מבצבץ יופי עדין של התבוננות וניסוח לירי. הקורא רוצה יותר; הוא רוצה שהספר כולו, או לפחות כמה מונולוגים שלמים, יקנו לו את החוויה הרוחנית והלשונית שמסיקה מפגינה בהבלחות את היכולת לחוללם.
