לפני כמה שנים נתבקשתי לערוך את ספרו של אדם בשם מיכּי זייפה, שהיה אז בשנות השבעים המוקדמות לחייו. זייפה נשבה על ידי המצרים במלחמת יום הכיפורים למשך 42 ימים, שבמהלכם עבר עינויים פיזיים, נפשיים וכמעט איבד צלם אנוש. הספר, כך אמר כאשר הציע לי את העבודה, הוא תיאור יומיומי של התקופה הזו. הבנתי שצפוי לי טקסט לא קל בלשון המעטה, אך דבר אחד משמעותי גרם לי לערוך את ספרו בחדוות יצירה וסקרנות: למצוא תשובה לשאלה הפשוטה, האלמנטרית, איך אדם שורד בכלל סיוט שכזה? ואיך לאחר מכן הוא ממשיך לחיות חיים של משמעות ועשייה?
סבתי מצד אבי עלתה מפולין לבדה באמצע שנות השלושים. לאחר מלחמת העולם השנייה היא קיבלה מכתב שבו הודיעו לה כי שני הוריה וכן כל שבעת אחיה ואחיותיה נטבחו בטרבלינקה. אף אחד לא נשאר. היא מתה בשיבה טובה (יחסית) בעודי ילד, אבל במהלך הזמן שאלתי את אבי ודודי: איך אדם שמקבל בשורה כזאת מצליח לקום על הרגליים? איך אפשר להמשיך? איך אפשר לשאת כל כך הרבה כאב? לא ממש קיבלתי תשובות, אלא מלמולים מתחמקים.
את התשובה גיבשתי לעצמי מכמה ספרים שקראתי. ברור לי שבלי נרטיב, שנושא עימו משמעות, סבתי לא הייתה ממשיכה. אמנם חמוצה ועייפה רוב ימיה, אבל תמיד בעשייה. אצלה היה מדובר ברגע מכונן אחד. אצל זייפה הייתה זו מסכת ייסורים יומית של איבוד תחושת זמן, איבוד שליטה בכל אספקט של החיים, ומאבק פנימי לא לבגוד במדינה ולא למסור לחוקרים המתוחכמים שום מידע חשוב.
אהבה כדלק להישרדות
מיכּי, רוקח בהכשרתו, היה אז קצין רפואה, שנשלח למוצב של האו"ם עקב מחסור בקציני קישור דוברי אנגלית. בספרו הוא מגולל את מסע הייסורים, העינויים והחקירות שעבר בשבי המצרי. זהו תיאור מרטיט לב של ימי הקרב הראשונים, ההופכים להתמודדות יומיומית במלחמת הישרדות, בתנאי שבי של בדידות מעיקה, השפלות ואיבוד היכולת לשלוט באירועים; תנאים בלתי אנושיים, העלולים לשבור את רוחו של השבוי ולדרדרו לתהומות הנשייה. מיכּי ידע לשאוב כוחות פנימיים אדירים ממקורות שלא הכיר, ובעזרתם שמר על שלמות נפשו ועל הערכים שבהם האמין: לא לבגוד במדינתו ובצבאה, ולא למסור לחוקריו האכזריים מידע חסוי.
זייפה יצא מהשבי כמו מלוע של תותח, העריך כל רגע בחייו ושגשג. הוא הגיע לדרגת אלוף־משנה, משרת כבר 25 שנים כמג"ד התרמות הדם המטכ"לי, חבר פעיל בעמותת "ערים בלילה", ובכל הזדמנות נותן הרצאות על מה שעבר. מכיוון שנפילה בשבי הייתה (ובמובנים רבים עדיין) מין סדק באתוס הישראלי שלא אוהבים לעסוק בו ולדבר עליו, ואין שום פרוטוקולים, החליט זייפה שהוא ייצור אותם במסגרת המשך השירות שלו. ב־1973 לא גובשה שום תוכנית טיפולית עבור פדויי שבי. היום יש תוכנית כזאת, במידה רבה בזכות זייפה.
הספר, שמכיל תיאורים קשים, הוא חלק מהשליחות שלו, והוא מעלה שתי שאלות עקרוניות: הראשונה היא, כמובן, איך שורדים את התופת, והשנייה – איך חיים לאחר מכן. את התשובה לשאלה הראשונה קיבלתי דרך הספר. מיכּי לא היה גיבור־על בעל יכולות נדירות, או חזק פיזית מאחרים. לידו סבלו שבויים ישראלים רבים בדיוק כמוהו, וחלקם לא שרדו. כשזייפה נשאל מה השאיר אותו בחיים, הוא ענה: לא יודע, אולי נס ואולי צירוף של נסיבות. אבל הקריאה בספרו מעלה תשובה אחרת לגמרי. התשובה היא נרטיב. ואין נרטיב מסוג זה בלי משמעות.
הישרדות היא קודם כול עניין תודעתי. הוא החליט שלא משנה מה קורה, הוא שורד. זה עשוי להישמע פשוט, כמו החלטות אחרות בחיים: לא משנה מה קורה, מראשון בבוקר אני מפסיק לעשן. אבל מתברר שכך זה עובד: כל הקשיים מתנקזים לנרטיב אחד, ואתה לא נאחז בכאבים העזים, בהשפלות ובניסיון לשבור אותך, אלא בנרטיב שלך. במשמעות שלך. אצל זייפה התנקזה המשמעות בעיקר להוריו, שאיבדו את משפחתם בשואה. כבן יחיד, לאחר מות אחותו, הם היו הנרטיב המכונן. זה שדחף אותו לשרוד כדי לפגוש אותם שוב. האהבה שלהם אליו גרמה לנרטיב שלו לדלוק ללא הרף ולשרוד כל עינוי אכזרי על בסיס יומי.
דמיין עץ מופלא
כמובן, כל אדם הוא אידיוסינקרטי, ומה שעובד עבור אחד לא בהכרח עובד עבור אחר. אבל מה שעבד אצל זייפה עבד בצורה דומה גם אצל ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות", שפורסם ב־1946 ותיאר את שעבר בעת השואה, עבר ושרד. בשל אותה סיבה, עם קונטקסט וסמנטיקה שונים. פרנקל טען כי אפשר לקחת מהאדם הכול, פרט ליכולתו לבחור איך להגיב בכל נסיבות שהן, כל עוד הוא מוצא משמעות. כזאת שנובעת מבפנים ושאותה הוא מארגן לפי הנרטיב שלו.
כדי לשרוד היית צריך אמנם להיות גם בריא וחזק פיזית, אך קודם כול היה עליך לחווט מחדש את ההוויה הנפשית שלך, וזה במקום שכולו מכוון לגרום דווקא את ההפך: לאבד את האני שלך, את צלם האנוש, לאבד את הסולידריות עם האחרים, לסבול פיזית ללא הפסק, ובעיקר לא לדעת לרגע אם ומתי תסתיים צורת הקיום הזו, תוך איבוד כמעט מוחלט של תפיסת הזמן.
עם זאת, משמעות איננה צומחת מעצמה אצל אדם, ולרוב גם לא מתגלית באיזה רגע של סבל נוראי או הארה. משמעות היא תהליכית. היו אסירים במחנות שכדי לשרוד היו צריכים להפעיל את הדמיון, ולא לכל אדם ישנה היכולת לדמיין. מי ששרד דמיין, למשל, כי ישנו עץ מופלא מחוץ לתאו והוא מדבר עימו, או שאשתו עדיין בחיים ומחכה לו, או שעליו להמשיך לשאת בעול כדי להשלים את מחקרו שאותו התחיל לפני שהעולם התהפך.
לדייק את השאלה
המציאות שאנו חווים עתה מציפה רגשות קשים וגורמת לרבים גם לחפש משמעות. אנשים דתיים עשויים למצוא אותה בדת ובקהילה, אבל לאדם חילוני החיפוש קשה יותר. לרוב לא נותר לו כמעט במה להאמין ועל מה להישען: ציונות בלבד מספיקה באופן חלקי; המדע הפך את היקום לסתמי ומנוכר; הקהילות המסורתיות התפרקו, והקפיטליזם הצמיד לחייו תג מחיר ואומר לו תמיד שעליו לחפש את האושר.
וכאן נעוצה הטעות. לא זייפה ולא פרנקל עסקו במושג המופשט הזה שנקרא אושר. יתרה מכך, מי שמחפש ושואף לאושר לא ימצא משמעות (וסביר שגם לא אושר, גם כי הוא מושג מופשט ואופורי). ד"ר שמעון אזולאי, בספרו "קץ האושר: פילוסופיה ומשמעות החיים", כותב באופן חד־משמעי כי שאלת היסוד בחייו של אדם היא שאלת המשמעות. הכול יוצא ממנה והכול חוזר אליה. האדם הוא היצור היחיד ששואל את שאלת המשמעות, והאדם הוא היצור היחיד שגם מנסה לענות על השאלה ולפעול לפיה. כמעט כל בעיה חברתית, אישית, חינוכית, משפחתית ופוליטית, מקורה בהיעדר או בבירור של משמעות.
בספר האלמותי של דאגלס אדמס, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", מתואר מחשב־על עוצמתי שנשאל שאלה פשוטה: מהי משמעות החיים. לאחר שבעה וחצי מיליוני שנים, שבהן חשב על השאלה, הוא מצא את התשובה: 42. בכך בעצם הוביל את הדמויות בספר לחפש בכלל את השאלה, כי אחרת לתשובה אין משמעות. גם חמישה כרכים אחר כך עוד לא נמצאה השאלה.
בימים אלה, שבהם אזעקות צורבות את הקשב וטרגדיות בלתי נתפסות ממלאות את ההוויה ולא רואים אופק, זה הזמן לחדד את השאלה. לקרוא שוב את פראנקל, לקרוא את זייפה או כל ספר אחר שעוסק בכך, ולזכור כי לשאלה הזו לעולם לא תהיה תשובה אחת. ילדים הם משמעות, בני ובנות זוג הם משמעות, יצירה היא משמעות, עבודה היא משמעות ועוד. מי שלא מוצא אפילו בדל משמעות אין לו תוחלת גם בימי שגרה; ואילו מי שמוצא יותר ויותר משמעויות, ימצא גם תקווה, ויתרה מכך – יעביר אותה כמו לפיד הלאה לאלו שעדיין מחפשים את השאלה.
