שמחת תורה תשפ"ד הפכה לגיא ההריגה. אנשי הדרום היו הראשונים לחוות את השכול, האימה, הזוועות, הכאב, התדהמה והחרדה. אלה חלחלו באיטיות למעגלי המחלצים, תושבי ישראל והעולם. די בזעזוע ממה שנחשף בתקשורת, אך המציאות גרועה פי כמה, והעדים לה, שנאנסו, נופצו, נכרתו ונשרפו, לא יוכלו לספר. הדם על הריצפה, הקירות המפויחים וחלקי הגוף המושחתים מספרים באלם את מה שמעבר לדמיון.
זהו "פוגרום שואתי", שאכן מחייב שבירת הנחות יסוד לגבי הבנתנו את המציאות במזרח התיכון. אצל אחרים הוא אירוע המחזק עמדות נתונות. חשיבה מחדש דורשת השתהות. התדהמה יוצרת אלם. האלם והדממה יש בהם מצע לחשיבה חדשה, אך כמה סוגיות הנמצאות על שולחן השיח הציבורי מחייבים התייחסות מיידית; ולא – יש חשש לחילול ה'.
- על השואה. השימוש במושג "שואה" דבק באירועי 7 באוקטובר, מתוך רצון להביע את הזוועות חסרות התקדים. אולם אין זו שואה; השואה הייתה גרועה פי כמה. השואה הייתה מתמשכת, ללא חיילים ישראלים המנסים להגיע להציל; ללא מדינה יהודית שתידרש לתת דין וחשבון על המחדל; ללא צה"ל שמשיב מלחמה שערה. כל כמה שה־7 באוקטובר היה שיאו של רוע מזוויע שיש להשמידו עד חורמה, לא הייתה כאן שואה. "שואה" שמורה לאירוע אחר, אירוע מיתי שאין לגעת בו; גם אם מרצחי חמאס הם תואמי נאצים, שדמם בראשם ואין להם כפרה.
זו לא שואה, והשימוש במושג זה יהפוך לחרב פיפיות; כיון שעוד מעט (וזה נעשה כבר עתה) אירועי 7 באוקטובר יהפכו לחלק מהוויכוח הפוליטי, והמושג "שואה" – שגויס לתיווך הזעזוע ולהעצמתו – ישחַק את השואה המקורית ויעודד שיח פוליטי ציני על מה שאמור להיות קודש קודשים. ה־7 באוקטובר היה "פוגרום שואתי" של מי שאיבדו צלם אנוש.
- הביטוי "מלחמה לה' בעמלק" הפך למסגור המלחמה בחוגים מסוימים. מטרתו: הבהרת הנחרצות, היתר הנקמה והצידוק להפסקת נוהל "הקש בגג" (נוהל שליווה שנים את פעולות צה"ל, ומטרתו מניעת פגיעה בבלתי מעורבים; בפועל הוא גם מילט מחבלים בני־מוות). בדומה לפיתוי לדבר על "שואה", יש גם פיתוי לדבר על "עמלק". הוא משרת מטרה, ומחירו – להבנתי – קשה משכרו. אכן, יש כאן עמלקיות של מי שזינבו בנו בעודנו לא מוכנים; טבחו, אנסו, התעללו ושרפו אזרחים חסרי מגן, וגם הרגו את מיטב חיילינו שהשליכו נפשם למען אחיהם. הטובחים הללו הם אכן עמלקים בני־מוות. אולם המילה "עמלק" מזמנת גם אישור מיידי להסרת האחריות המוסרית שלא להרוג בלתי מעורבים. המושג "עמלק" שולח אותנו למקורות התנ"ך – מהציווי בספר דברים למחותם "מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם", ועד דברי הנביא שמואל לשאול המלך להכות ולא לחמול, "וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק".
איננו בתקופת השופטים. ילדים ונשים אינם רכוש של אדונם, כפי שהיה מקובל בעת העתיקה; וגם אם התורה היא תורת חיים והוראתה מעניקה חוכמת חיים בהווה, חז"ל לימדונו שאין קוראים פשט ומיישמים אותו כלשונו; ורוח חז"לית זו, הרוויה יראת שמיים, היא שדרת הפרשנות היהודית.
למען הסר ספק: במלחמה זו אני בעד ביטול נוהל "הקש בגג". חמאס משתמש ברגישותנו המוסרית הראויה כדי להמשיך את קיומו הרצחני, הראוי להכחדה מוחלטת. ואולם הפסקת נוהל "הקש בגג" ראויה לא משום שיש להרוג את הבלתי מעורבים, אלא משום שלצערנו ולאסוננו רק אם נפעל ללא מגבלות נוכל לקיים את מצוות מחיית עמלק. עמלקיותו מתבטאת בשימוש אכזרי באוכלוסייה חפה מפשע. כשם שהם בזים לחיי משפחתם, כך הם מבזים חיי כל אדם.
מלחמה היא דבר נוראי. ויש לעשותה – מצווה לעשותה – למרות נוראותיה. אבל אין לשמוח במותם של בלתי מעורבים. נהפוך הוא: יש להצטער ולבכות על מותם, ובאותה נשימה להפסיק לעת עתה את נוהל "הקש בגג". הבכי הוא קריטי כי הוא המבחין אותנו מאויבינו.
ככלל אומר: אימוץ מרצון של התנהגותם הקלוקלת והאלימה של אויבינו, כסוג של "גילוי תובנה מזרח תיכונית ראויה", הוא אסון כפול ומכופל של השחתה עצמית, שמקעקעת את הצדקת המשך קיומנו בארצנו. ככתוב "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם" (דברים יח, ט).
- החטופים ומצוות פדיון שבויים. ההבנה שכ־200 חטופים ישראלים מוחזקים בידי ארגון חמאס בעזה צריכה להשבית את מנוחתם של כל תושבי ישראל. היא אמורה הייתה להשבית את מנוחתנו גם אם יש חטוף אחד. מספר החטופים אינו משנה את מהות העוול. חטאנו, חטאתי. החטופים הבודדים לא הדירו שינה מעינינו. עתה הזמן לעשות תשובה ולתקן.
אין להתווכח עם רגשותיהם של בני משפחות החטופים. יש לכבדם, לעוטפם, לחבקם, לבכות עימם, לקבלם באהבה, לתומכם ולסעדם בכל לב. יש לעשות הכול לחלץ את החטופים (בתחבולות ובגביית מחיר חייהם של המחזיקים בהם). אבל להבנתי אין להיכנע לחמאס ולפדותם בתשלום מופרז. כניעה להם היא בחזקת פיקוח נפש, ותחשוף את ישראל לחטיפות חוזרות ונשנות. במקרה הנוכחי היא תיצור סוג של ניצחון אצל אויב, שכדי לשרוד כמדינה יהודית במזרח התיכון יש להכריעו ללא פשרות. הצבת החטופים בראש סדר העדיפויות פירושה שהיחיד חשוב – כערך עליון – מעבר ל"כלל". ואולם באבוד המדינה, גם היחידים בה יושמדו (חווינו חלון זמן קצר ומבעית כזה ב־7 באוקטובר).
- אור לגויים. מדינת ישראל כמדינה יהודית צריכה להיות "אור לגויים". זה איננו תיאור מצב אלא משימה, חובה וייעוד. ישראל והעם היהודי הם שילוב מדהים של מזרח ומערב, חילון ואמונה, דת ומדע. שילובים אלה מתאפשרים בשל ייחוד אמונת היהדות, היותנו משפחה ועם, והטמון בסוד עומק תורת משה. זוהי מובחנות שאל לנו לאבדה. היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית מגלם שילוב בין רכיבים שלא תמיד משתלבים. המתח הזה חשוב. הוא מבטא מורכבות שאינה הרמונית. זוהי פרדוקסליות. כשם שפרדוקסלי לשמור מכל משמר על לא מעורבים, וגם לנהל מלחמת אין ברירה כאילו כולם מעורבים; כמו המתח בין חשיבותה של מצוות פדיון שבויים ובין הצורך להכריע בלב כבד – בזמנים מובחנים – שלא לפדותם כיוון שאנו בעיצומה של מלחמה.
מדינת ישראל והעולם היהודי קשורים בלב השיח המערבי, וטוב שכך. אבל אימוץ שיח המוסר המערבי והרגישות שלנו לביקורת המערבית על "פשעי המלחמה", כביכול, שאנו עושים לאויבינו – היא כניעה לצביעות שמובלת על ידי אחדים מהדוברים המושחזים של המערב. תרומתנו למערב אינה בהיותנו יותר מערביים ממערביים. עלינו לזקק מובחנות יהודית שמעניקה משמעות לעולם. תורת המוסר של תורת ישראל היא כור מחצבתם של המערב הנוצרי והמזרח המוסלמי. אנו נקראים לבירור רוח מובחנת של יהדות מוסרית שיש לה בשורה לעולם, עם שותפות ואחווה פנימיים. בלהט הרצון למצוא חן בעיני מבקרינו, אל נשכח להיות עצמנו.
המכשול הגדול למימוש יעד זה עובר בגאווה ושחצנות, שהם קרקע לחילול ה' והשחתה. נהפוך הוא, יש לאמץ ענווה והקשבה, שילוב של ריאליזם מפוכח עם חזון לרצוי ולתיקון עולם של רוח וחומר, גוף ונפש; נחישות לבנייה ואהבה קשובה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים.
פרופ' אבינועם רוזנק מלמד וחוקר בחוגים למחשבת ישראל וחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בירושלים
